Regarding the Techeiles from the Murex

String Ratios Discussed:

Tags:

Bottom Line

Yehoshua Schneidman argues that Rav Shlomo Miller’s four objections do not undermine Murex Techeiles:

The Gemara’s tests distinguish genuine chilazon dye from inferior, plant-based kala ilan. If the dye is known to come from a chilazon, the fact that its final chemical composition resembles indigo does not make it kala ilan.
The Gemara’s preference for extracting the dye while the chilazon is alive does not mean the secretion becomes unusable immediately after death. It means the freshest secretion produces a clearer, better color—something also reflected in ancient accounts of murex dyeing.
Wearing more blue strings than the Rambam requires is not bal tosif. The Gemara indicates that strings intended as lavan may be colored without creating a Torah violation. Thus, even if the dye were not genuine Techeiles, the extra blue color would not invalidate the tzitzis.
Rav Chaim’s alleged principle—that one need not perform a doubtful mitzvah when doing so will not resolve the doubt—is not accepted as the general halachah. The Mishnah Berurah and Shulchan Aruch give cases where a person must act for a safek d’Oraisa even though he may remain uncertain afterward.

In short, Schneidman maintains that none of Rav Miller’s objections gives a valid reason not to wear Murex Techeiles. The dye comes from the correct type of source, the extraction process fits the Gemara, there is no concern of bal tosif, and halachah normally requires acting on a serious safek d’Oraisa rather than doing nothing.

Main Text

אודות התכלת מחלזון ״המורקס״

לכבוד מערכת הקובץ התורני אור ישראל,
מונסי יע״א

שלומכון שגיא לעלם!

נתפרסם בגליונכם בתמוז תשס״ד (גליון לו) מאמר בענין התכלת החדשה מהגאון הרב שלמה מילר שליט״א מטורונטו; ואני בעניי אנסה להשיב על אילו מטענותיו של הגאון נ״ל כתלמיד הדן לפני רבותיו.

א) כתב הגאון הנ״ל, שמכיון שמשנים ההרכב הכימי של ריר החלזון עד שהתכלת העשויה מהמורקס והיא בעלת הרכב זהה לגמרי לקלא־אילן ואין שום חילוק ביניהם — א״כ יש לתכלת זו דין של קלא־אילן, משום שבגמ׳ והרמב״ם כתבו דרכים ובדיקות להבדיל ביניהם ולכאורה כאן אי־אפשר להבדיל.

לענ״ד יש להשיב על טענה זו מספר תשובות: ראשית, לענין הבדיקות המבוארות בש״ס וברמב״ם, כבר כתב הרמב״ם להדיא שהם כדי לברר אם נצבעה משאר הצבעונים שאינם עומדים ביופים כתכלת העשויה מהחלזון, וכן כתב הרמב״ן בחידושים על הש״ס (שבת ע״ה, א׳) שלא נאמר נסיון זה בגמ׳ במנחות אלא בלוקח צמר צבוע תכלת כבר וחיישינן שמא הוא קלא־אילן — אבל לא נאמר כל זה אם יודעין שנצבע מהחלזון. ושנית איך אפשר לכנות צבע המופק מחלזון, שהוא תואם לכל סימני חז״ל והראשונים, בשם קלא־אילן, בשעה שידוע שקלא־אילן הזה צבע העשוי מצמח, והלא ברור שאם קיים חלזון נוסף על החלזון שעליו דברה התורה, ואחד כשר ומשנהו פסול, אזי חז״ל היו צריכים להזהירנו על כך — אף יותר משהזהירו והחמירו על קלא־אילן (אני ה׳ נאמן ליפרע ממי שתולה קלא־אילן בבגדו ואומר תכלת הוא). ועיין בס׳ לולאות תכלת להר׳ שלמה יעקב טייטלבוים (ירושלים, תש״ס), עמ׳ 111 (ועמ׳ 235).

ב) עוד טען הרב הגאון הנ״ל שבגמ׳ מפורש שאופן הפציעה של החלזון ע״מ לצבוע בדמו הוא באופן שישאר חי כמה שיותר היות ולא טוב שהוצא נשמתו בהוצאת הצבע (וזה יהיה פסיק רישא דלא ני״ל) ומייצרי המורקס אומרים שהוא טוב גם שעתיים לאחר המיתה וזה ראיה שאין זה התכלת של הגמ׳.

והנה דברי הגמ׳ במס׳ שבת, פ׳ כלל גדול (ע״ה, א׳) ברורים לכל הרואה שמדברים על שעת הוצאת הצבע, לא שהצבע אחר הוצאתו מתקלקל, אלא כל כמה שהחלזון ישאר חי בהוצאת הצבע ממנו הצבע יוצא יותר צלול, ולכן לא ניחא ליה דימות כל עוד לא הוציא כל צבעו — ואפילו אם אפשר להוציא הצבע אחר מיתתו, מ״מ מיד עם מיתתו מתחלת התקלקלות הצבע, ולכן עדיף לפוצעו בחיים. (וכן נזכר, להבדיל בין טמא לטהור, בדברי קדמוני אומות העולם ההשתדלות להוציא צבעו כל עוד נשמתו בו, ואכן יש לדון אם לדבריהם שלהם דין של מסל״ת, ואכ״מ).

ג) עוד כתב שלפי הרמב״ם שהיה רק חוט אחד תכלת, והעושה יותר חושש משום בל תוסיף: ראשית, העושה כדעת רוב הראשונים (שהם רש״י והתוס׳ והרא״ש והטור, ועוד) ומטיל ד׳ חוטי תכלת מתוך ח׳ ג״כ מוסיף על שי׳ הראב״ד שאומר חוט א׳ שלם מתוך הד׳ — דהיינו ב׳ מתוך ח׳. ולמעשה הגמ׳ אומרת (מנחות מ, א) על קלא־אילן, לא יהא אלא לבן, דהיינו חוט שהוא לשם לבן יכול שיהיה גם צבוע בקלא־אילן הפסול, ופירש״י שם וקא פריך מה איכפת לן אי רמי קלא־אילן, לא יהא האי קלא־אילן אלא לבן בעלמא, כלומר צמר לבן, הא אמרינן לעיל אין לו תכלת מטיל לבן, ומשני וכו׳. הרי רואים במפורש שאין קפידא על צבע החוטים הנלקחים לשם לבן ודאי שלא עובר משום בל תוסיף, ואפילו למה שכתב הרמ״א, והוא מהרמב״ן עפ״י הגמ׳ מנחות (מ״א, ב׳) טלית אין פוטר בה אלא מינה, ופירש״י שם לבן — אם אדומה יטיל בה שני חוטים אדומים וכן שאר גוונים, והקשו שם תוס׳ ד״ה אין פוטר בה אלא מינה, מידי צבעא קא גרים, ותירצו שמא מדרבנן משום זה א־לי ואנוהו. אם כן אין זה איסור מדינא, וגם אם אין זו התכלת אינו עובר משום בל תוסיף.

ד) והנה בענין טענתו מדברי הגר״ח ז״ל, שכל מצוה דאורייתא שמסופק אם יצא יד״ח כאשר יקיים באופן מסוים שגם אחרי עשיית המצוה באותו אופן ישאר מסופק, אין חייב בכה״ג לקיים המצוה, וכאן בתכלת שהוא ספק גם כאשר ילבשנה עדיין לא יצא מהספק האם קיים המצוה אם לא, והביא שאחד כתב לדחות טענה זו מהדין בקיום מצות שזמנם ביום בביה״ש, ודחה ראיתו, שאחר שמקיים המצוה שנוהגת ביום בזמן המסופק בביה״ש יצא ידי ספק, משום שאין עוד מה לעשות לצאת יד״ח, משא״כ כאן אם אין זו התכלת, מחויב עוד להשתדל להשיגה ולהטילה בבגדו; ובכן גם אם דבריו נכונים בהדוגמא הנ״ל, ישנם עוד דוגמאות רבות בהן לא יצא מהספק וקי״ל שצריך להוציא ידי הספק. ואביא כאן שתים מהן: א. פסק המשנ״ב בסי׳ תרמ״ח ס״ק ה׳, דאתרוג המורכב פסול, ומכל מקום בביאור הלכה כתב בשם הביכורי יעקב שעכ״פ ספק מורכב, אם אין לו אחר, יטלו בלא ברכה — ואע״ג שלא יצא לעולם מהספק. רואים כאן שהמשנה ברורה לא קי״ל כהך סברא; ב. כתב השו״ע בהל׳ ר״ה סי׳ תקצ״ה, מי שאינו בקי בתקיעות ולא בסדר מוסף וכו׳ ילך למקום שבקיאין בתקיעות אפילו של מוסף ודאי ושל תקיעות ספק. א״כ רואים שאפילו שהולך למקום התקיעות על צד הספק ויש צד שלא יצא יד״ח כלל באם לא ימצא שם בקי, בכל אופן מחויב לילך לשם, ואפילו שהמוסף הוא ודאי, וכל זה הוא משום שהתקיעות הוא ספיקא דאורייתא (ועיין לולאות תכלת, עמ׳ 18–48). וכבר רמז הגר״ג שליט״א לדברים אלו במ״ש ״שיש ראיות מכמה פוסקים דלא ס״ל כסברת הגר״ח״, מ״מ רציתי להעיר שהלכה נראה דלא קי״ל כדברי הגר״ח.

וה׳ יתברך יאיר עיננו בתורתו ונזכה להבחין בין תכלת לקלא־אילן.

יהושע שניידמן, עיה״ק ירושלים ת״ו

English Translation

To the editorial board of the Torah journal Ohr Yisrael,
Monsey

Many greetings!

Your Tammuz 5764 issue (no. 36) included an article about the new Techeiles by HaGaon Rav Shlomo Miller, shlita, of Toronto. In my humble opinion, I will attempt to answer some of the gaon’s arguments, as a talmid discussing a matter before his rabbanim.

A. The gaon writes that the chemical composition of the secretion from the chilazon is altered, to the point that the Techeiles produced from the murex has exactly the same chemical composition as kala ilan, with no difference between them. If so, this Techeiles should have the din of kala ilan, since the Gemara and the Rambam give methods and tests for distinguishing between them, whereas here it is seemingly impossible to distinguish one from the other.

In my opinion, there are several answers to this argument. First, regarding the tests mentioned in the Gemara and the Rambam, the Rambam writes explicitly that their purpose is to determine whether the wool was dyed with other colorants that do not retain their beauty as well as Techeiles made from the chilazon. The Ramban likewise writes in his chiddushim on the Gemara (Shabbos 75a) that the test mentioned in Menachos applies only when someone purchases wool that is already dyed blue and we are concerned that it may be kala ilan. None of this applies when we know that it was dyed from a chilazon. Second, how can a dye produced from a chilazon, which matches all the identifying signs given by Chazal and the Rishonim, be called kala ilan, when it is known that kala ilan is a plant-based dye? It is obvious that if another chilazon existed besides the one discussed by the Torah, with one kosher and the other possul, Chazal would have had to warn us about it—even more than they warned us so strongly about kala ilan: “I am Hashem, Who is trustworthy to exact payment from someone who hangs kala ilan on his garment and claims that it is Techeiles.” See Lula’os Techeiles by Rav Shlomo Yaakov Teitelbaum (Yerushalayim, 5760), p. 111 and p. 235.

B. The gaon further argued that the Gemara states explicitly that the chilazon should be opened in a way that keeps it alive as long as possible while its fluid is being used for dyeing, since it is not beneficial for its life to be taken while the dye is being extracted. This would therefore be a pesik reisha d’lo nicha lei. The producers of murex dye, however, say that the secretion is still good even two hours after the creature dies, which would seem to prove that this is not the Techeiles of the Gemara.

However, the words of the Gemara in Shabbos, Perek Klal Gadol (75a), are clear to anyone who reads them. The Gemara is discussing the time when the dye is extracted. It is not saying that the dye spoils once it has already been removed. Rather, the longer the chilazon remains alive while its dye is being extracted, the clearer the color that comes out of it. He therefore does not want it to die before he has extracted all of its dye. Even if the dye can still be extracted after its death, its deterioration begins immediately when it dies, and it is therefore preferable to open it while it is alive. Parenthetically, ancient non-Jewish sources also mention—lehavdil between what is tamei and what is tahor—the effort to extract the color while the creature was still alive. There is room to discuss whether those accounts have the status of mesiach lefi tumo, but this is not the place for that discussion.

C. He also writes that according to the Rambam, who holds that there is only one full thread of Techeiles, someone who uses more must be concerned with bal tosif. First, anyone who follows the majority of the Rishonim—Rashi, Tosafos, the Rosh, the Tur, and others—and uses four Techeiles ends out of the eight, is likewise adding to the view of the Raavad, who requires one complete thread out of the four, meaning two ends out of eight. More importantly, the Gemara says concerning kala ilan (Menachos 40a), “Let it be no more than white.” In other words, a thread designated as a white thread may also be colored with the invalid kala ilan. Rashi explains the Gemara’s question: “Why should we care if he inserted kala ilan? Let this kala ilan be no more than ordinary white wool. We have learned above that if he has no Techeiles, he inserts white,” and the Gemara answers, etc. We see clearly that there is no requirement concerning the color of the strings taken for the sake of lavan, and one certainly does not violate bal tosif by coloring them. The same is true even according to the ruling of the Rema, based on the Ramban’s understanding of the Gemara (Menachos 41b), that a garment is only exempted with strings of its own kind. Rashi explains “white” there to mean that if the garment is red, he should place two red strings in it, and the same applies to other colors. Tosafos asks there, s.v. Ein poter bah ella minah, “Does the color make the difference?” and answers that it may be a rabbinic requirement on account of Zeh Keili v’anveihu. If so, this is not a Torah prohibition. Even if this is not the true Techeiles, one does not violate bal tosif.

D. Regarding his argument from Rav Chaim, zt”l: Rav Chaim held that when someone is uncertain whether he will fulfill a Torah mitzvah by performing it in a particular way, and even after doing it that way he will remain in doubt, he is not obligated to perform the mitzvah in that manner. Here too, since this Techeiles is uncertain, even after wearing it he will still not know whether he fulfilled the mitzvah. The gaon cites someone who attempted to reject this argument from the din of performing a daytime mitzvah during bein hashmashos. He dismisses that proof because once the person performs the daytime mitzvah during that doubtful period, he has done everything possible to cover the safek and has nothing more he can do. Here, however, if this is not the true Techeiles, he remains obligated to continue looking for it and to place it on his garment.

Even if his explanation of that case is correct, there are many other cases in which the person does not emerge from the safek, yet we pasken that he must still act to satisfy it. I will cite two. First, the Mishnah Berurah rules in siman 648, se’if katan 5, that a grafted esrog is possul. Nevertheless, the Biur Halachah quotes the Bikkurei Yaakov that if someone has an esrog which is only possibly grafted and has no other esrog, he should take it without a berachah—even though he will never emerge from the safek. We see that the Mishnah Berurah does not accept this principle. Second, the Shulchan Aruch rules in Hilchos Rosh Hashanah, siman 595, that someone who knows neither how to blow shofar nor the order of Mussaf should go to a place where people know how to blow, even where the possibility of saying Mussaf is certain while the possibility of hearing the tekios remains doubtful. Thus, even though he is going to that place only because there may be tekios there, and there is a possibility that he will not fulfill the mitzvah at all if he finds no one there who knows how to blow, he is nevertheless obligated to go. This is so even though Mussaf was a certainty, because shofar is a safek d’Oraisa. See Lula’os Techeiles, pp. 18–48. The gaon, shlita, already alluded to these points when he wrote that “there are proofs from several poskim who do not accept Rav Chaim’s principle.” I merely wished to note that the halachah appears not to follow Rav Chaim’s view.

May Hashem enlighten our eyes through His Torah, and may we merit to distinguish between Techeiles and kala ilan.

Yehoshua Schneidman, Yerushalayim