Radzyn Tying


Huge thanks to Sefaria.

Chapter 7

פרט השביעי, בדין כריכת התכלת על הציצית ובדין החוליות והקשרים:
הנה, זה לשון הרמב”ם ז”ל בהל’ ציצית (פ”א הלכה ז’ ח’), ולוקח חוט אחד מן הלבן, וכורך בו כריכה אחת על שאר החוטין בצד הבגד ומניחו, ולוקח חוט התכלת, וכורך בו ב’ כריכות בצד כריכה של לבן וקושר, ואלו השלש כריכות הם הנקראים חוליא, ומרחיק מעט, ועושה חוליא שניה בחוט של תכלת לבדו, ומרחיק מעט, ועושה חוליא ג’, וכן עד חוליא האחרונה שהוא כורך בה שתי כריכות של תכלת וכריכה אחרונה של לבן מפני שהתחיל בלבן מסיים בו שמעלין בקודש ולא מורידין, ולמה יתחיל בלבן כדי שיהא סמוך לכנף מינה, ועל דרך זה הוא עושה בארבע כנפות, כמה חוליות הוא עושה בכל כנף, לא פחות משבעה ולא יותר משלשה עשר, וזו היא מצוה מן המובחר, ואם לא כרך עליה אלא חוליא אחת, כשר, ואם כרך התכלת על רוב הציצית, כשר, ונוי התכלת שיהיו כל החוליות בשליש החוטין המשולשין ושני שלישיהן ענף ע”כ, ומקור מקומו טהור הוא מסוגיא דמנחות (לט.), וכפי פירש”י ז”ל, דגרסינן התם אמר רב הונא בר יהודה אמר רב ששת אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב תכלת שכרך רובה כשרה, ואפילו לא כרך בה אלא חוליא אחת כשרה, ונוי תכלת שליש גדיל ושני שלישי ענף, וכמה שיעור חוליא, תניא רבי אומר כדי שיכרוך וישנה וישלש, תאנא הפוחת לא יפחות משבע, והמוסיף לא יוסיף על שלש עשרה כנגד שבעה רקיעין וששה אוירין שביניהן, תנא כשהוא מתחיל, מתחיל בלבן הכנף מין כנף, וכשהוא מסיים מסיים בלבן מעלין בקודש ולא מורידין ע”כ, ופירש”י ז”ל, תכלת, זהו שם כל הציצית: שכרך רובה. שעשה שני שלישי גדיל ושליש ענף כשרה ואע”ג דמצותה שליש גדיל ושני שלישי ענף כדאמרינן לקמן: אלא חוליא אחת, הקפה שלשה פעמים: ונוי תכלת עיקר מצות ציצית שליש גדיל ושני שלישי ענף: לא יפחות משבע, חוליות, כשהוא מתחיל לכרוך מתחיל בלבן, שמניח שני חוטין ארוכין לעשות מהן הגדיל ומתחיל לכרוך בלבן ובאמצע כורך של תכלת וחוזר ומסיים בלבן: מין כנף, תחלה ואחר כך פתיל תכלת כו’ וכיון דאקדמה קרא למין כנף שמע מינה חשיב הוא הילכך אי מסיים בתכלת הוה ליה מוריד סוף הציצית מתחלתה ע”כ יעו”ש, וכך הוא אזיל שיטת הרמב”ם ז”ל ופירושו בהסוגיא:
אלא שהראב”ד ז”ל בהשגות (שם בהלכות ציצית פ”א) מייתי פי’ רב נטרונאי גאון ז”ל דמפרש בענין אחר, דהא דקאמר וכמה שיעור חוליא כדי שיכרוך וישנה וישלש, [לאו למיהב שיעורא אכולה חוליא כמה כריכות בעי למיהוי בה קאי, אלא] אתכלת קאי, [כמה כריכות מתכלת בעי למיהוי בהחוליא לבד מכריכות של לבן] ותנא דתנא הפוחת לא יפחות משבע, [לאו אמניינא דחוליות קמהדר אלא] על הכריכות קאי, [לומר שבכל חוליא לא יפחות משבע כריכות] שהן שלשה מן התכלת, [כדאמרן] וארבעה מן הלבן מפני שמתחיל בלבן ומסיים בלבן, קושר תחלה סמוך לכנף קשר אחד בחוט לבן ובחוט של תכלת, והוא שנקרא קשר העליון, ואחר כך כורך ב’ חוטין אחד של לבן ואחד של תכלת עד שש כריכות והשביעית לבן לבדו וזהו ז’ שאמרנו והן חוליא אחת, ואלו הכריכות כולן על ששה החוטין המשלשלים והמשולשים בכנף, ובענין זה עושה ה’ קשרים ובין כל קשר וקשר חוליא של שבע כריכות כאשר אמרנו, ונהגו לעשות חוליא אחת בשני קשרים סמוך לכנף, וב’ חוליות בסוף הגדיל עם ג’ קשרים, ובאמצע כורך בלא דקדוק בין מכונס בין מפוזר בתכלת ולבן עכ”ל, בתוספת קצת בביאור הענין, ולזה הפירוש נתכוונו התוס’ ז”ל במס’ מנחות (דף ל”ט סוד”ה לא), שכתבו ויש מפרשים לא יפחות משבע כריכות בין כל קשר וקשר יעו”ש:
והנה אם כי הראב”ד ז”ל, שיבח סדורו זה של רב נטרונאי גאון ז”ל, וכתב שסידר אותו יפה סידור נאה מאד, על דרך שאמרה ההלכה, אולם בפי’ הסוגיא דמפרש וכמה שיעור חוליא, דלאו אכולה חוליא קאי, אלא אתכלת שבחוליא קאי, כמה כריכות של תכלת בעי למהוי בהחוליא, וכן הא דמפרש. הא דתניא הפוחת לא יפחות משבע דעל הכריכות שבחוליא אחת קאי ולאו אמניינא דחוליות, ודאי כל מעיין ישר יודה על האמת, דפשטות משמעות לשון הסוגיא, נוטה יותר כפירש”י והרמב”ם ז”ל, דוכמה שיעור חוליא אכולה חוליא קאי, למיהב בה שיעורא, כמה כריכות בעי למהוי בה, ותנא דתנא הפוחת לא יפחות משבע, אמניינא דכולהו חוליות קמהדר, ופי’ רב נטרונאי גאון ז”ל דחוק מאד, ואין משמעות לשון הסוגיא סובלו, אם לא שהלחץ זה הדחק לוחץ לפרש כן, ועל כן חובה עלינו לשום לב מה לחצו להוציא לשון הסוגיא ממשמעותו הפשוט:
והנה מדברי הראב”ד ז”ל נראה, שנדחק להוציא לשון הסוגיא ממשמעותה הפשוט, מפני שלפי פשטות משמעות הסוגיא דוכמה שיעור חוליא אכולה חוליא קאי והפוחת לא יפחות משבע, אמניינא דכולהו חוליות קמהדר, ועלה תני, כשהוא מתחיל מתחיל בלבן וכשהוא מסיים מסיים בלבן, משמע ודאי דכולהו כריכות של החוליות דתכלת נינהו, לבד מכריכה ראשונה דחוליא הראשונה וכריכה האחרונה דחוליא האחרונה, שהרי לפי פשטות משמעות פי’ הסוגיא, לא נזכר כלל בש”ס שיהיו כריכות של לבן בהחוליות שבינתים, וזה דבר הקשה והלחץ שלחצו, כמו שתמה הראב”ד ז”ל על סידורו של הרמב”ם ז”ל, וז”ל זה הסדר אין לו שורש ולא ענף, ולמה יותר בתכלת מבלבן שהוא מין כנף וממנו מתחיל ובו מסיים, ובכריכותיו הוא ממעט אין זה כי אם שגיון גדול ע”כ, ולהניח הסוגיא על פשטות משמעות פירושה, ולומר מבחוץ שבכל חוליא וחוליא מרבה בכריכות לבן יותר מבתכלת, והא ג”כ דבר הקשה, שלא יהיה שום זכר מזה בש”ס, שבכל חוליא צריך להרבות כריכות הלבן מכריכות התכלת, וזה לחצו להזניח פשטות פי’ משמעות הסוגיא, ולפרש דוכמה שיעור חוליא אכריכות תכלת פירוש שבחוליא קאי, והפוחת לא יפחות משבע אכריכות קאי, דהשתא נזכר זאת בש”ס להדיא, שבכל חוליא וחוליא צריך שירבה בכריכות לבן מכריכות תכלת, כמו שנותנת הסברא, מבחוץ להרבות בלבן שהוא מין כנף וממנו מתחיל ובו מסיים:
אכן, אי משום הא לא איריא, וכבר נשאל על זה הרמב”ם ז”ל עצמו מחכמי לוניל, והשיב, וזה לשונו, לפי שהמצוה של תכלת שיהיה הפתיל כולו תכלת, לא נעשה מהלבן אלא כריכה אחת בלבד סמוכה לכנף, ושאר הכריכות עם החוליות כולן בתכלת, חוץ מכריכה אחרונה שהוא בלבן, הואיל והתחיל בו, וכן כתב הגאון רבי שמואל בן חפני, בספר שחיבר בציצית בלשון ערבי עכ”ל, ביאר דבריו ז”ל, שאל תתמה שאנו ממעטין בכריכות הלבן, אעפ”י שהוא חשיב, ואקדמיה קרא הכנף מין כנף, משום דפשטיה דקרא הוא, שיהיה הפתיל כולו תכלת, דונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, משמע שעל ציצית הכנף, יתנו ויכרכו פתיל תכלת, דפתיל הוא הכריכה, וקאמר קרא שיהיה כולו תכלת, ולהכי נהי דדרשינן ליה לקרא, ונתנו על ציצית הכנף ופתיל תכלת, כלומר שיתנו על הציצית מין כנף ופתיל תכלת, משום דרשה זו סגי לן שיעשה על הכנף כריכה אחת ממין כנף, אבל כל הפתיל יהיה כולו תכלת, כדקרי ליה קרא פתיל תכלת, חוץ מכריכה אחרונה שהוא בלבן, אף שאינו במשמעות הכתוב, משום מעלין בקודש ולא מורידין:
וכן מבואר להדיא, בזוה”ק (שלח קעה) על תכלת, וזה לשונו, ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, ונתנו על הכנף לא כתיב, אלא ונתנו על ציצית, דדא איהו דחפי על שאר חוטין כו’ יעו”ש, וכן הוא בביאור יותר בזוה”ק (שלח קעה:) שבעה רהיטין אלין אינון שבעה צרירין דתכלתא דבעי לכרכא ביה בכל חד וחד או לאתגאה עד תליסר מאן דיוסיף לא יוסיף עלייהו על תליסר מאן דימעט לא ימעט משבעה יעו”ש, והיינו הך ברייתא דהפוחת לא יפחות משבע כו’, ומבואר להדיא דכולהו כריכין הוא בתכלת, וסוד הדבר מבואר מזוה”ק (שלח קסג:) השתא פריש מאן דפריש במתיבתא, דסיהרא קדישא שפירו איהו בחוורו, וכל גוונן מנצצן בה ומרקמן, ואיהו כההוא שפירו וחוורו דשמשא ממש, ובההוא ימא דילה גו שבעין שנין נפקא נונא חדא ואפיק מיניה גוון תכלת, ואיהי נטלא גוון דא, ותקינת ליה ואתחפיי’ לבר בהאי גוון, לאו דהאי גוון לבושא דילה, דהא (משלי לא) שש וארגמן לבושה, אבל חופאה דלבר האי גוון הוא יעו”ש, ומזה תבין הא דקאמר בש”ס, על לבן מעלין בקודש ולא מורידין ועיין מה שכתבנו לעיל (פרט הששי):
וכן מבואר להדיא, בזוה”ק (תרומה קלט.) תכלת דא איהו כרסייא דכתיב ביה (יחזקאל א׳:כ״ו) כמראה אבן ספיר דמות כסא, וכתיב ונגה לו סביב, בגין דעבדין ביה כריכין לציצית יעו”ש, משמע להדיא שעיקר הכריכות הוא מתכלת:
אמנם, הנראה דמנהגנו שאנו נוהגין בחמשה קשרים, הוא דדחקתיה לרב נטרונאי גאון ז”ל, להוציא לשון הסוגיא מפשטות משמעות פירושה, דלפי פשטות משמעות פירוש הסוגיא דתנא דתני הפוחת לא יפחות משבע והמוסיף לא יוסיף על שלש עשרה, אמניינא דחוליות קמהדר, א”כ מניינא דחמשה קשרים שאנו נוהגין, הוא נגד ש”ס מפורש, דאמרינן (מנחות לח:) אמר רבא שמע מינה צריך לקשור אכל חוליא וחוליא יעו”ש, א”כ שלש עשרה קשרים הם, ולכל הפחות אפילו להפוחת שבעה קשרים הם מלבד קשר העליון, וכדי שלא יהיה מנהגנו נגד הש”ס, על כרחנו לפרש, דתנא דתני הפוחת לא יפחות משבע כו’, לאו אמניינא דחוליות קא מהדר, אלא אמניינא דכריכות שבחוליא קא מהדרי, אבל מניינא דחוליות ידוע הוא, מאז ומקדם דארבעה חוליות נינהו, וכיון דאמר רבא צריך לקשור אכל חוליא וחוליא, ממילא חמשה קשרים נינהו, דהיינו קשר העליון, וארבעה קשרים לארבעה חוליות, ושפיר שמנהגינו אינו נגד הש”ס, וכיון דתני תנא הפוחת לא יפחות משבע אכריכות שבחוליא קאי, ממילא על כרחנו לפרש, הא דקאמר וכמה שיעור חוליא, כדי שיכרוך וישנה וישלש, דעל כריכות תכלת שבחוליא קאי, דליכא למימר דאכולה חוליא קאי, דהא אמרת דכולה חוליא לכל הפחות שבעה כריכות בעיא, כן נראה ברור שזה היה הכרח הדבר לרב נטרונאי גאון ז”ל, להוציא לשון הסוגיא מפשטות משמעות פירושה:
אכן, גם אי משום הא לא איריא, שהרי כבר ישבו על מדוכה זו גם שאר כל גדולי הראשונים ז”ל, התוס’ והרא”ש ור”י שבמרדכי ריש הלכות קטנות, ובכל זה הניחו לשון הסוגיא על משמעות פשטות פירושה, אלא שהתוס’ והרא”ש בחד פירושא נדחקו לומר, דהאי צריך לקשור על כל חוליא וחוליא דקאמר רבא, היינו אחת של לבן ואחת של תכלת שהן שתים, והשתא כשאין פוחת משבע עושה ה’ קשרים, דתחלה קושר סמוך לכנף וכורך חוליא לבן וחוליא תכלת וקושר, הרי ב’, ועוד כורך חוליא לבן וחוליא תכלת וקושר הרי ג’, ועוד כורך חוליא לבן וחוליא תכלת וקושר הרי ד’, ומסיים בחוליא לבן וקושר הרי חמשה קשרים ושבע חוליות יעו”ש, אלא שלפי זה אין הפתיל כולו תכלת אלא חוליא לבן וחוליא תכלת חוליא לבן וחוליא תכלת וכו’:
אולם הר”י שבמרדכי בשם רי”ף וכל גדולי הדורות, וכן הוא בספר האשכול (ה’ ציצית סי’ ל”א), וגם תוס’ ורא”ש בחד פירושא מפרשי, דדוקא כשיש תכלת, אז יש לדקדק במנין החוליות, שהתכלת דומה לרקיע ובעינן שבע כמנין שבעה רקיעים או שלש עשרה כמנין שבעה רקיעין וששה אוירין שביניהם, ואז צריך לקשור אכל חוליא וחוליא, אבל בזמן דליכא אלא לבן, לא עבדינן בהו אלא חמשה קשרים, להשלים מנין תרי”ג שציצית עולה ת”ר, ושמונה חוטין וחמשה קשרים עולה תרי”ג. ובאמת מנהגנו בחמשה קשרים מנהג מחודש הוא, משנפסק התכלת, ואין לו רמז בש”ס זה תורף דבריהם ז”ל יעו”ש. ובתשובות רדב”ז (ח”ה סי’ כ”א של”ג), וכן משמע לכאורה משמעות לשון רש”י ז”ל בסוגיין (ד”ה מין כנף) שאחר שפי’ הסוגיא דחוליות, כתב וז”ל, והאידנא דעבדינן חמשה קשרים, היינו דאמרינן שקולה מצות ציצית ככל התורה כולה כו’ יעו”ש, נראה דר”ל, דדוקא האידנא דליכא תכלת ואין מדקדקין בחוליות, הוא שנתחדש לעשות חמשה קשרים, לרמז ששקולה מצות ציצית ככל התורה כולה, אבל בזמן שיש תכלת ומדקדקין בחוליות, הפוחת לא יפחות משבע כו’, צריך לקשור על כל חוליא וחוליא, וכפי זה הדרינן נמי למשמעות פשטיה דקרא, ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת שיהא הפתיל כולו תכלת, אלא שכריכה אחת בראשונה מתחיל בלבן משום הכנף מין כנף, ומסים בכריכה אחת של לבן באחרונה בסוף כל החוליות, משום מעלין בקודש ולא מורידין, כפשטות משמעות לשון הש”ס כשהוא מתחיל מתחיל בלבן כו’:
המתבאר מכל מה שכתבנו, ששלש דעות נינהו, בענין כריכת התכלת ולבן על הציצית, שהן שתים לענין הקשרים, ושהן שתים לענין שיעור הכריכות שבכל חוליא וחוליא, ולענין מנין החוליות:
א. דעת רב נטרונאי גאון והראב”ד ז”ל, שכל הכריכות צריכין להיות בחילוף כריכה אחת של לבן וכריכה שניה של תכלת, וכן חוזר חלילה, עד שגומר כל החוליא, ומסיים בה בשל לבן, וכן כל חוליא וחוליא, כורך בה כריכה אחת של לבן, ושניה של תכלת, וחוזר חלילה כנ”ל:
ב. שיטת התוס’ ורא”ש בחד פירושא, שכורך חוליא שלמה של לבן, וכורך חוליא שניה שלמה של תכלת, חוליא שלישית של לבן, וחוליא רביעית של תכלת, וכן חוזר חלילה, בכל החוליות, ומסיים בחוליא של לבן:
ג. שיטת הגאון רבי שמואל בן חפני ורש”י ורמב”ם וספר האשכול ור”י שבמרדכי בשם רי”ף וכל גדולי הדורות וגם תוס’ ורא”ש אליבא דחד פירושא, כולהו כריכין, דציצית דתכלת נינהו לבר מכריכה אחת הראשונה סמוך לכנף, וכריכה אחת באחרונה בסוף חוליא האחרונה, וכן הוא להדיא דעת רבינו חננאל ז”ל הובא בערוך (ערך תכלת), ודברי התוס’ ברכות (ט:) מנחות (מג:) הוא פלא יעו”ש:
שהן שתים לענין הקשרים:
א. לדעה קמייתא, שהוא רב נטרונאי גאון והראב”ד ז”ל, ודעת שניה שהיא שיטת תוס’ ורא”ש, אליבא דחד פירושא השוו בזה בענין הקשרים, דגם כשיש תכלת צריכין וסגי בחמשה קשרים:
ב. דעת ספר האשכול ור”י שבמרדכי וגם תוס’ ורא”ש אליבא דחד פירושא, כשיש תכלת לא סגי בחמשה קשרים, אלא צריך לקשור על כל חוליא וחוליא:
ושהן שתים לענין שיעור הכריכות שבחוליא, ולענין מנין החוליות.
א. לדעה קמייתא, שהוא רב נטרונאי גאון והראב”ד ז”ל, שיעור הכריכות בחוליא הוא, שבעה להפוחת ושלש עשרה להמוסיף, וכן בכל חוליא וחוליא, ומנין החוליות הוא ארבעה:
ב. ולכולהו רבוותא דהנך תרתי דעה שניה ושלישית שיעור הכריכות בחוליא הוא שלשה, וכן בכל חוליא וחוליא, ומנין החוליות הוא שבעה להפוחת ושלש עשרה להמוסיף:
ולענין הלכה, לענין שיעור החוליא, ולענין מנין החוליות, כיון דכל הני תקיפי קמאי דדעה שניה ושלישית בחדא שיטתא קאי, ופשטות משמעות פי’ הסוגיא כוותייהו דייקי, פשיטא דהכי נקטינן, דהא רובא נינהו נגד רב נטרונאי גאון והראב”ד ז”ל וצורתו דסוגיא דייקי טפי כוותייהו, וגם בענין כריכין דציצית, כיון דהר”ש בן חפני גאון ז”ל ורי”ף וכל גדולי הדורות ורש”י ורמב”ם ור”י שבמרדכי בחדא שיטתא קיימי, דכולהו צריכין דתכלת נינהו לבר מכריכה הראשונה הסמוכה לכנף, וכריכה האחרונה שבסוף חוליא האחרונה, וגם התוס’ והרא”ש אליבא דחד פירושא מסכים לזה, פשיטא דהכי נקטינן, ובפרט לפי מה שהראינו לדעת שהדבר מבואר כן בזוה”ק להדיא:
וכפי זה נראה לכאורה, דהשתא הכא, שת”ל זכינו לתכלת, נצרך לשנות מנהגנו בענין הקשרים, שלא לעשות חמשה קשרים, אלא לקשור על כל חוליא וחוליא, וכמו שנתבאר דלשיטה זו דכולהו כריכין דתכלת נינהו על כרחך מנהגנו בחמשה קשרים מחודש הוא, מאחר שנפסק התכלת, וכיון דהדרינן לתכלת, חוזר וניעור דינא דרבא, דצריך לקשור אכל חוליא וחוליא:
אכן לקושטא דמילתא נראה שאין צורך לשנות מנהגנו מחמשה קשרים, כי דעת רש”י ז”ל נראה ברור שמנהג חמשה קשרים היה מאז ומקדם גם בזמן שהיה תכלת, אם שהוא ז”ל מהסוברים דכולהו כריכין דתכלת נינהו כמו שנתבאר, ודייק לן כן מדרש”י ז”ל מפרש הכי ברייתא דתניא במס’ מנחות (מג:) וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה’ שקולה מצוה זו כנגד כל המצות כולן, ופירש”י ז”ל דציצית בגימטרי’ ת”ר וה’ קשרים וח’ חוטין הרי תרי”ג יעו”ש. ומדפרש כן בברייתא מבואר להדיא, דס”ל דמנהג ה’ קשרים מאז ומקדם הוא, בעוד שהיה התכלת מצוי, וקרא רמיז למנהג זה, ועל כרחך לפרש בלשון רש”י ז”ל בסוגיין (לט. ד”ה מין כנף), שכתב והאידנא דעבדינן חמשה קשרים כו’ דה”פ והאידנא שאין לנו תכלת ואין מקום לחוליות, ומ”מ עבדינן חמשה קשרים כמאז ומקדם היינו כו’, יעו”ש, אבל אין כוונתו ז”ל לומר דהאידנא הוא דנתחדש מנהג החמשה קשרים כאמור, דמדברי רש”י ז”ל מבואר דמנהג חמשה קשרים הוא מאז ומקדם, וסבירא ליה לרש”י ז”ל דהא דאמר רבא ש”מ צריך לקשור אכל חוליא וחוליא, כיון דאידחי דיוקא דידיה כדאמרינן התם דילמא דאיקטר אידחי דיניה דרבא, ובלא”ה כיון דנהגינן בחמשה קשרים נמי ליתא לדיוקיה דרבא כמובן, ובזה תבין לשון המרדכי ריש הלכות קטנות, מה שהר”י פליג אפירש”י ז”ל יעו”ש, ואם שהר”י פליג על זה, אבל דעת רש”י ז”ל נראה כן להדיא:
וגם הרמב”ם ז”ל נראה שכך דעתו ז”ל, דהא דרבא אידחי לה מהלכה, דאי סבירא ליה דהא דרבא הילכתא היא, ודאי היה מביא דבריו להלכה, והגם שאינו מביא ג”כ מנהג חמשה קשרים, יש לומר כיון שלא נזכר להדיא בש”ס, אין דרכו ז”ל להביא, וסמך על המנהג שידוע הוא, אבל מה שפורש בש”ס אי הוי סבירא ליה דהלכתא היא, ודאי היה מביא זאת. שוב מצאתי למרן הקדוש ז”ל בב”י או”ח (סי’ יא סוד”ה ויקח ד’ חוטים) שכתב וז”ל, והרמב”ם כתב וז”ל לוקח חוט אחד מן הלבן וכורך בו שתי כריכות בצד כריכות של לבן וקושר, ואלו השלשה כריכות הם הנקראים חוליא, ומרחיק מעט וכו’, ועושה חוליא ג’, וכן עד חוליא אחרונה, ומדלא הזכיר קושר אלא בחוליא ראשונה, נראה לכאורה שאינו פוסק כי ההוא דאמר רבא צריך לקשר על כל חוליא וחוליא, משום דדחינן ואמרינן דלמא דאיקטר, ופוסק כי ההיא דאמר רבה קשר העליון דאורייתא, ומפרש דעליון היינו עליון ממש, כלומר אצל חוליא ראשונה שסמוכה לכנף כו’, ויותר נראה לומר, שהוא פוסק כי ההיא דאמר רבא צריך לקשר על כל חוליא וחוליא, ומה שלא הזכיר קשר בכל חוליא מפני שסמך על מה שכתב כורך בו שתי שכריכות וכו’ וקושר, ואלו השלשה כריכות הם הנקראים חוליא, דמשמע דשלשה כריכות עם הקשר נקרא חוליא עכ”ד ז”ל, אכן בעניותין נראה כפי צד הראשון שצדד מרן ז”ל, כיון דדעת רש”י ז”ל להדיא הוא כן, והרמב”ם ז”ל לא מייתי להדיא הא דרבא, נראה דכדעת רש”י ז”ל סבירא ליה דהא דרבא אידחי מהלכה:
ומצאתי שורש לזה, דמנהג חמשה קשרים היה גם בזמן שהיה תכלת, כי מקור מקומו טהור הוא בזוה”ק ברעיא מהימנא (פנחס רכו: ושם) ומסטרא דשכינתא דאיהי עשיראה תכלת שבציצית איהו תכלת דכל גוונין דאיהי תכלית די’ ספיראן כו’ והאי תכלת איהו דין כו’ ותרי גוונין רשימן בטלית חד חוור וחד תכלת ועל תרין גוונין אלין אתמר (שמות כ״ד:י׳) ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר לבנת לובן דספיר דאיהו כליל בתרי גוונין רחמי ודינא חוור ואכם אוכמא דתכלת, ועל תרין גוונין רמיזו רבנן מאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן, [מזה ראיה ברורה דבין תכלת שבה ללבן שבה דקאמר הש”ס על ציצית קאי כדמוכח מירושלמי וכמו שנתבאר בפרט הרביעי יעו”ש,] למהוי ברתא דמלכא ק”ש יחודא דקב”ה כליל מתרין גוונין אלין דאינון הוי”ה אדנ”י רחמי ודינא, כגוונא דקב”ה כליל ב’ גוונין הוי”ה אדנ”י למהוי רחמי ודינא כסא דין וכסא רחמים (מט”ט), כמראה אבן ספיר דמות כסא, מאי דמות כסא, אלא לקבל כרסייא דאית ליה ע”ב גשרים דיהא בר נש רשים בע”ב קשרים וחוליין דציצית לקבל ע”ב גשרים דכרסיא דאינון ח”י קשרים וחוליין לכל סטרא וכו’ דסלקין שית מאה, ציצית בתרין יודי”ן ואי חסר יו”ד הא חיר”ק באתריה, [ומיושב בזה קושיית תוס’ מנחות (לט. ד”ה לא)] הכי סלקא בכל סטרא בד’ כנפי ציצית ותלת עשר חוליין דציצית אינון תרי”ג כו’ יעוין שם, וגרסינן תו התם (שם רכח. ושם) והוכן בחסד כסא חסד סליק ע”ב חוליין וקשרין דטלית כו’ ה’ קשרין לקבל ה’ חומשי תורה ותליסר חוליין לקבל תליסר מכילן דרחמי כו’ וכל חוליא משולשת כו’ שלשה עשר חוליין אית בהון תשעה ושלשים כריכין כחושבן ט”ל ושלשה עשר חוליין כמנין אחד סלקין ב”ן כו’ לבר מגודל דאיהו שיעור בין קשר לקשר דציצית כמלא גודל יעו”ש:
הנה כמה מילי מעלייתא שמעינן מינה לדינא, מדברי הזוה”ק, מתבאר מיניה להדיא, דוכמה שיעור חוליא כדי שיכרוך וישנה וישלש דקאמר הש”ס אכולה חוליא קאי, וברייתא דקתני הפוחת לא יפחות משבע והמוסיף לא יוסיף על שלש עשרה אמניינא דחוליות קאי, ושמע מינה דשיעורא דבין קשר לקשר כמלא גודל הוא, כמו שהביא הב”י בשם הרא”ש ז”ל, וש”מ דמנהג חמשה קשרים הוא מאז ומקדם גם כשהיה תכלת:
ובאמת מצאתי מנהג חמשה קשרים גם במדרש תנחומא (סוף פ’ קרח) יעו”ש, אלא דמשם אין ראיה כל כך שנראה שהוא הוספה מאיזה מן הגאונים, וכמו שכתבנו במאמר הראשון “שפוני טמוני חול” שהרבה הוספות מן הגאונים נמצא במדרש, ובשגם שכבר נתבאר במאמרנו (שם) שגם בימי הש”ס מיד אחר חורבן בית שני שיבב”א לא היה התכלת מצוי כל כך לכל ישראל, והיה אפשר לדחות דקאי על ציצית של לבן בלא תכלת. אכן מדברי הזוה”ק מתבאר להדיא, דגם בציצית של תכלת היו עושין רק ה’ קשרים, שהרי בציצית של תכלת מיירי הזוה”ק בדרוש זה כמבואר להמעיין, וכן משמע מבואר בתרגום ירושלמי (שלח) שגם בציצית של תכלת היו נוהגין בחמשה קשרים יעו”ש:
בהא נחתינן ובהא סלקינן, שהגם שזכינו לתכלת אין לנו לשנות מנהגנו של חמשה קשרים וט”ל כריכות דהיינו שבעה, ושמונה, ואחד עשר, ושלש עשרה, אלא שיש לעשות הכריכות שלש שלש, כמו שבאמת יש נוהגין לעשות כן גם בלבן, כדי שיהיה מנין י”ג חוליות, והגם שנמצא שהקשר הוא בתוך החוליא בין השלש כריכות אין בזה קפידא, כי עם הקשר ג”כ נקרא חוליא, ויהיה כל הכריכות בחוט של תכלת חוץ מכריכה ראשונה הסמוך לכנף שיהיה בלבן, ויסיים בלבן בכריכה האחרונה שבחוליא האחרונה:
שוב מצאתי להגר”א ז”ל בביאורי הזוה”ק (שם) שכתב וז”ל, מכאן שאף בשלש עשרה חוליין רק חמשה קשרים, ומ”ש (מנחות לח:) ש”מ שצריך לקשור על כל חוליא וחוליא היינו בפוחת, אבל צריך לעשות לכתחלה כהמוסיף ע”כ, ואינו מובן לכאורה, דלמה המוסיף יפחות בקשרים מהפוחת, אכן ביאור דבריו ז”ל נראה דקאי לפרש דברי הזוה”ק, שלא יסתור הא דרבא וצריך לקשור על כל חוליא וחוליא, עפ”י שיטת התוס’ והרא”ש ז”ל דפירשו הא דרבא בחמשה קשרים דעל כל חוליא וחוליא דקאמר היינו על שתי חוליות אחת של לבן ואחת של תכלת דהוי ליה להפוחת חמשה קשרים, אלא דמשמע לכאורה, דא”כ להמוסיף ועושה י”ג חוליות הויא ליה שבעה קשרים, לזה כתב שמדברי הזוה”ק מבואר, דאף להמוסיף אינן רק חמשה קשרים, דאינו מוסיף רק בחוליות ולא בקשרים. ורבא דקאמר על כל חוליא וחוליא, על הפוחת קאי וקאמר האי לישנא, אכן בעניותין כבר הראינו לדעת מהזוה”ק, דכלהו כריכין דציצית דתכלת נינהו, וכיון שכן ודאי לא מתפרש לישניה דרבא וצריך לקשור על כל חוליא וחוליא, אלא כפשטיה דעל כל חדא חוליא צריך לקשור, וגם להפוחת הוי עכ”פ שבעה קשרים, וכיון שמבואר בזוה”ק שאינם רק חמשה, על כרחנו לומר, דהא דרבא אידחי מהלכה, כיון דאידחי דיוקא דידיה, ואולי גם לפי צד זה דכולהו כריכין דציצית דתכלת נינהו נדחק הגר”א ז”ל ומשכן נפשיה לפרושי הא דרבא וצריך לקשור על כל חוליא וחוליא דעל כל תרתי חוליא קאמר, כי היכי דניכון לאוקים מילתיה דרבא אליבא דזוה”ק, וכי היכי דלא נצרך לומר דהא דרבא אידחי מהלכה, וכן ראוי והגון, יהיה איך שיהיה מתבאר מכל זה, שלא נצרך לשנות מנהגנו בענין הקשרים ומנין הכריכות, ועיין מה שכתבנו לעיל (סוף פרט הששי ד”ה אמנם):

Additional Images

X

    Let's meet

    Let’s schedule a time to meet for strings and quality service.



    *=Required