String Ratios Discussed:
Tags:
Bottom Line
This 1890 Ha-Tzefirah piece gives a vivid picture of what the first Radzyner Techeiles controversy looked like on the ground, not just in sefarim. According to the reports quoted by the writer, whole towns were splitting into “chilazonim” and “anti-chilazonim.” In Rejowiec, opponents of Techeiles pressured the local rav and threatened to involve the authorities. In another nearby town, a shochet who was himself a Radzyner chassid stopped wearing Techeiles to avoid trouble; the pro-Techeiles side then rejected his shechitah, leaving him with a wife and five children and no livelihood.
Neimanovitch tells the whole thing as sharp satire. He compares the Techeiles fight to an influenza epidemic spreading from town to town, opens with a telegram signed “Pasul Techeiles” — a Galicianer pronunciation pun on Pesil Techeiles — and then stages a ridiculous argument between a pro-Techeiles chassid and an anti-Techeiles chassid who quickly move from praising their own Rebbes to insulting each other’s and nearly coming to blows. His point is serious underneath the humor: Techeiles is a real Torah question, but it should be argued through Torah, writing and rabbinic debate — not intimidation, boycotts and fistfights. The final joke is that a modernized Jew hears the whole argument and decides the easiest way to make peace is simply to stop wearing tzitzis altogether.
The real value of the article is that it shows how quickly the Radzyner revival became a genuine communal flashpoint, with social pressure and real consequences far beyond the original halachic debate.
Main Text
בראש הומיות
עיר קטנה מבקשת לה גדולות. — תלגרמה. — מריבות ע״ד החלזון. — שנים שנזדמנו לפונדק אחד. — הצעה למריבים. — נחבי בן ופסי ופעולתו למען השלום.
מי האמין לשמועתנו?
עיר קטנה ואנשים בה מעט, עיר הגדולה בטל ומטר באותיות רש״י ביום המעונן בין השמשות, במקום השלך הס, אשר עליה יאמרו המושלים ״כרייוויץ השוקטת״ (שטילל וויא אין רייוויץ), — העיר ההיא התעוררה בימים האלה מן התרדמה השפוכה עליה, ותתן אותותיה אותות כי גם היא על עדת ישראל תתחשב, כי גם בקרבה יושבים בני אברהם יצחק ויעקב, כי גם הם יוצאי ירך קרח דתן ואבירם.
— מדוע נפלינו אנחנו מכל קהלות הקדש? — כן אמרו תושבי העיר — הנה כבר נתפשט המנהג בכל תפוצות ישראל לבלתי שבת בחבוק ידים, בצל מנוחה נכונה, רק לעבוד לטובת הכלל… ואין לך ביהמ״ד בלא חידוש, בכל יום ובכל עת ובכל שעה, הן במסכת מכות והן במסכת נגעים ובכל סדר נזיקין, בהלכות חובל ומזיק, נזקי שכנים, הלכות דם, הלכות אבר מן החי, הלכות קריעה, הלכות צער בעלי חיים וכדומה, ועירנו הה! קללת אלהים רובצת עליה. מנוחה ודומיה מנת חלקנו, אין שינוי ואין תמורה, אין פצע ואין חבורה, דממה בחוץ ודממה בבית.
הצפירה המביאה חדשות מקצוי ארץ, ממזרח וממערב מצפון ומים, מכל מקום אשר בני ישראל נדחים, לא תעלה זכרוננו, על אדותינו אין אומר ואין מלה, ולא תכבדנו אפילו באתא קלילא.
היתכן?
האם לא נמצאת עירנו במפת גלילות הארץ? האם לא יכירנה מקומה בקרב ערי ישראל, בין חעלם ובין זאמושטץ? האין גם לנו ביהמ״ד, עירובין, מקוה וכל כלי קדש? ומדוע נשב כעכברים בחורים ולא נשמיע קול ענות גבורה או קול ענות חלושה? מדוע לא יעלה זכרוננו לפני אחינו בני עמנו בכל מקום שהם? יכירו וידעו כל יושבי תבל כי יש עיר בישראל, כי יש עדה קדושה בירכתי פלך לובלין, היודעת גם היא למלאות חובת עיר ישראלית, היודעת מה המאה הי״ט דורשת מאתנו.
ידעו נא אחינו בני בריתנו, מה כחנו ומה גבורתנו, הבה נתחזקה בעד עמנו ובעד עיר מולדתנו!
ותקנא העדה הקדושה הזאת באחיותיה ותצית אש המחלוקת, ויהי ריב ומדון נשא.
אם לא תאמינו ידידי! כי לא תאמנו.
ותהי לי לעדה התלגרמה הזאת:
Rejowce 2 Februar 90.
״להנץ בווארשא!
״עירנו הקטנה היתה כמרקחה. אנשי מדון התקוממו על הרב, וסבת המריבה היא: חלזון! חלזון! חלזון!
פסול תכלת״.
בבוא לידי התלגרמה הזאת אמר לי לבי, כי המודיע הוא אחד ממתנגדי החלזון ומשונאי התכלת, כי אחרי אשר העיז לחתום א״ע ״פסול תכלת״ הן בלי ספק הוא נוגע בדבר, לכן שאלתי ״למי החותמת והפסולים האלה?״ ואמרתי דברים בגו, ופסול הוא לעדות! ואפן בבקשתי אל ידידנו הסופר הישיש ה׳ שיל״ר החלמי הקרוב אל מקום המעשה, לדעת מה זה ועל מה זה, הכצעקתה הבאה אלי עשו? ויעתר ה׳ שיל״ר לבקשתי, ויודיעני במכתבו כי אמנם כן, יצר סוכן בנו ומרבה מחלוקת בתוכנו, כן בערים הגדולות וכן בערים הקטנות; ודברי התלגרמה צודקים ונאמנים.
אנטי-החלזונים כפו על הרב הר כגיגית, ויאיימו עליו כי יאכלו קורצא (מלעשות בלע״ז) לכבודו, ויתחלחל הרב מאד וימחל על כבודו, וילך לביהמ״ד לקבל נזיפה, ונערים התקלסו בו. אך כל זאת לא עמדה לו בעת צרה, ובערב התנפלו עליו בביתו, ויאמרו: באו חשבון, תבנה ותכונן עיר רייוויץ; אלה אמרו: נגיד לו מקצת שבחו בפניו, ואלה אמרו: נהפכהו — ונעשה לו פסק-דין שלא בפניו…
ולמען כבוד המקום, כבוד התורה וכבוד הבריות הוציא הסופר הנ״ל את הנייר חלק, וישם מחסום לפיו לבלתי ספר לנו סוף מעשה…
ובדברים האלה הוא חותם את מכתבו:
״סבת המריבה הוא החלזון, הוא פתיל תכלת. המריבה הזאת קנתה לה זכות אזרח בתוכנו, והיא רחבה ונסבה בסביבותינו כמחלה מהלכת, כמחלת האינפלוענצה כמלוא רוחב הארץ.
״הבר-מינן הנקבר בעירנו העלם ביד חזקה ובזרוע נטויה בטלית של תכלת (כידוע לקוראי הצפירה) נתן ענין לכל הערים סביבותינו לענות בו, ויחלק העם לשנים, לחלזונים ואנטי-חלזונים. המת הנ״ל הלך למנוחות ואותנו פה השאיר לאנחות, כי מני אז, בערים הקרובות אין לך יום שאין קללתו מרובה מחברו, ויהי להם סערים, בין זקנים ונערים, יגון ואנחה, פרץ וצוחה.
״אינפלוענצה פרשה כנפיה על קצוי ארץ — כותב ה׳ שיל״ר במכתבו השני — ותעוף מעיר לעיר וממדינה למדינה, ותשם שמות בלי הבדל בין דת לדת, בין זכר לנקבה, והחלזון הקטן הזה הובא אלינו ממדינת הים, ויעש מהומה גדולה רק במחנה ישראל בערי הפרזות באיזה פלכי פולין, ויעורר ריב ומדנים בין מפלגות אנשים (כי נשים פטורות מציצית).
״כפי אשר יודיעונו מכה״ע תשלוט האינפלוענצה ע״פ רוב בין האנשים הנושאים עליהם אחת המשרות, בין הפקידים במסלות הברזל, בין הסוכנים בבתי חרשת המעשה וכדומה, ומריבת החלזון תגע ביותר באנשים הנושאים עליהם פקודת הקהל, ברבני הערים, בשו״ב, בחזנים ומשרתי הקהל.
״הרב ברייוויץ כבר שקל למטרפסיה, כאשר הודעתי במכתבי הקודם, ועתה שמעתי מפי אנשים נאמנים מעשה בשו״ב אחד בעיר הקטנה סוו… הסמוכה לעירנו.
״השו״ב ההוא אשר כהן בפקודתו כמה שנים בעיר הזאת היה מבעלי ברית התכלת, מחסידי הרה״ג מראדזין, אולם למען השלום, לבלי יעורר עליו חמת מתנגדי החלזון אשר בעיר הזאת, אמר: אי אפשי בתקנה זו, וימאן לתת על ציצית הכנף פתיל תכלת. אז קמו עליו החלזונים ויגזרו עליו ללבוש תכלת כמצות הרב שליט״א.
״ויהי כי הכביד השו״ב את לבו ולא שמע אליהם, ויאסרו את שחיטתו, באמרם כי האיש הירא ורך הלבב עבודתו פסולה, ובכן אנוסים המה הקצבים לנסוע לכפר הסמוך, לשו״ב היושב שם, המוכתר בנימוסין והלובש תכלת כמצוה, אליו יובילו שור פר, עגל וכבש לעשות שם הזבח, ושם הוא מקומן של זבחים זה כשני שבועות, והשו״ב המתעקש גונן באשה ובנים חמשה, יושב למעצבה, כאיש חסיד שהיה, בלי מזון ומחיה…
״קנצי למלין, מחלוקת לשם התכלת תתרחב בחוזק יד בסביבותינו, ועוד מעט יובא הדבר בערכאות ויצמח חלול השם גדול מאד.
״הרחמן יצילנו ממחלת אינפלוענציה, מכל פצע וחבורה ומכה טריה.
״הרחמן יצילנו ממריבת חלזון, ולשו״ב האמלל אל יחסר מזון, ובמשמנינו אל יהי רזון!
ידידך שיל״ר החלמי״.
אחרי קראי המכתב הזה ערכתי שני מכתבים לשני בני אדם ממכירי ומיודעי, החונים שניהם תחת דגל החסידות, אך בזה יפרדו, כי אחד הוא מבעלי ברית התכלת, והשני — ממתנגדי התכלת.
וזה דבר המכתבים השנים בסגנון אחד:
״אנא ידידי, במטותא מינך לבוא אלי היום בשעה השמינית בערב, כי דבר לי אליך לטובתך ולהנאתך״.
ויבואו שני האנשים האלה אלי בערב וישבו לפני, ואקרא באזניהם את דברי התלגרמה והמכתבים.
— אם הזדמנתם שניכם לפונדק אחד — אמרתי אל אורחי — הבו עצה הלום, כי מריבת חלזון עולה ובוקעת בכל מרחבי ארצנו, ועוד מעט ויגדל הפרץ בחומת בית ישראל, והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה, והתבערה ללהב תצא, ואם נחשה בעת ומצאנו עון.
— אולם איך נוכל אנחנו כסא דהרסנא להכניס ראשינו בין התנינים הגדולים? — אמרו שניהם כאחד.
— ומדוע מכניסים אתם את ראשיכם בין התנינים הגדולים? ואיך ערבו את לבם הני מוחין דקטנות בעיר ח., בעיר ר., ובעיר סוו. לעשות דין לעצמם? הלא המשפט לאלהים הוא! הנה כה וכה תאכל חרב המחלוקת בין מפלגות שונות, אך על זאת ידוה לב כל איש אוהב עמו, בראותו כי בכל ענין וענין יבזו אחב״י את הסדר הישר והנכון, ומשתמשים באמצעים כפראים.
הנה שאלת החלזון אשר התעוררה זה מקרוב ע״י הרב הגאון מראדזין שיהיה (אשר משכנו כבוד כעת בעיר לובלין) היא אחת מהשאלות הנוגעות לגופי תורה, ובנוהג שבעולם אם שני רבנים מחולקים בדעותיהם על דבר איזו הלכה, יתבררו ויתלבנו אז הדברים בכתב, שחור על גבי לבן, בספר מיוחד או במכה״ע; אולם מי ראה או שמע כאלה, כי חרפות וגדופים, מכות ומהלומות יהיו הפשרים בין המתווכחים? המעט לנו כי שונאינו מבחוץ ישבעו לעפר כבודנו, פיהם ישלחו ברעה ולשונם תצמיד מרמה, והנה אלה באים למרבה המחלוקת ולהגדיל המשטמה אשר בין הכתות השונות! דיה לצרה בשעתה, ולמה נתגרה ברעה?
— ר׳ הנץ — ענה החלזוני — הלא רבנו נאה דורש ונאה מקיים, הוא הדפיס ספר מיוחד על דבר החלזון והוכיח באותות ובמופתים כי גם בימים האלה ובזמן הזה אנו חייבים לנהוג כבוד בהחלזון, ומדוע תתלונן לשוא כי יעשה במחשך מעשהו! ואם מתנגדיו יכונו, יריבו ויתקוטטו בנו ויקרא למהומות, מה הוא רבנו כי תלינו עליו!
— לא ר׳ הנץ — ענה השני האנטי-חלזוני — הכל יודעים כי רבנו יהיה גדול מרבו אלף אלפי פעמים, והוא יהיה אומר, כי בזמן שגלה ישראל מארצו ונתרחק מעל אדמתו, גלה גם כבוד החלזון, ולכן אין אנחנו נזקקים לחלזון מראדזין. ומי זה ירהיב עוז בנפשו להפוך את דברי רבנו אשר אין על עפר משלו!
— שקר אתה דובר! — ענה החלזוני — קטנו של רבנו עבה ממתני רבך, אין כל דבר נעלם ממנו, הוא מגלה עמוקות וצפנת פענח ומן השמים גלו לו את סוד החלזון; לכן כל החולק על דבריו, פורץ גדר הוא וישכנו נחש!
— לא לחנם הלך וכו׳ — ענה השני וחמתו בערה בו — כמוך כרבך וככל החסידים הדבקים בו. יוכל היות כי רבך רפא ירפא, יודע פרק בשיר, אבל איש אלהים איננו, ולו גם מלאך ושרף, אופנים וחיות הקדש יענו כלם כאחד ויאמרו קדוש, קדוש, קדוש רבך, וכל דבריו אמת וצדק, גם אז לא נאבה ולא נשמע אליו, כי אין משגיחין בבת קול. הכל יודעים כי רבנו יהיה גדול ממלאך והוא יפקוד על צבא מרום במרום, ומדוע תרבה לספר בשבח רבך אשר כקוף בפני רבי הוא!
בראותי כי החלזוני נמלא חמה וירם ידו להכות רעהו ועוד מעט והנה תהיה יד איש ברעהו, כל זקן גדועה וכל עצמותיהם תאמרנה: אוי ואבוי, ויצאו שניהם מביתי בשן ועין, נתתי רוח בין הדבקים ואהם אותם:
— שמעו נא, אורחי היקרים — אמרתי אליהם — הפעם הראיתם שניכם לדעת כי בני ישראל אתם ואין ויכוח בלא תיגרא. הן רביכם יהיו שניהם צדיקים, ישרים ותמימי דרך המה, לבם לאביהם שבשמים, יראים וחרדים לדבר ה׳, ומדוע ישפוך איש איש מכם בוז וקלסה על רבי של השני? אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים, ולו שמעוני אחינו החלזונים והאנטי-חלזונים, כי עתה יעצתים לבוא בשערי ״הצפירה״, אשר לא תנעל דלת בפני כל שאלה ושאלה, לברר וללבן השאלה הזאת אם לשבט אם לחסד.
— הטרם תדע כי לא נאה כי לא יאה לצדיקי הדור לבוא בשערי מכה״ע במקום שיש דריסת רגל להני בריוני — ענה החלזוני.
— לא נאה? ומי לנו גדול מהרב הגדול מקאוונא, ובכל זאת לא יבוש לרדת מגדולתו ולבוא בכתובים כמה פעמים בעת הצורך, גם הרבנים שבירושלים הרי השמיעו חות דעתם לא אחת במכה״ע על אדות השמטות, וכן גם הרה״ג מפעטריקוב ומקויסק זצ״ל, ואטו כי רוכלא איזיל ואחשוב את כל הרבנים הגדולים הבאים בדבריהם המתוקים מדבש ונפת צופים במה״ע?…
אני טרם אכלה לדבר, והנה הדלת נפתחה וידידי נחבי בן ופסי, אשר על כת ״ההולכים לפנים״ יתחשב, בא הביתה וישאל במה אנחנו עוסקים, וכאשר הגדתי לו את תוצאות דברי המתווכחים, ענה ואמר: ברוך שפטרני מעונשו של זה! מפני השלום פשטתי את ה״ארבע כנפות״ ולא אלבשנו עוד. הן שלחתיו ע״י בי-הדואר לאבי הגר בעיר קטנה, ונוח ה״ארבע כנפות״ שם על מקומו בשלום עד שיבוא אליהו!
הנ״ץ.
English Translation
At the Height of the Commotion
A small town that wants to make a name for itself. — A telegram. — Quarrels over the chilazon. — Two men who happened to meet at the same inn. — A proposal to the disputants. — Nachbi ben Vofsi and his work on behalf of peace.
Who would have believed our report?
A small town with few people, a town that on the map looks about as large as a few Rashi letters seen at twilight on a cloudy day, a place about which people say, “quiet Rejowiec” — that town has now awakened from the sleep that had settled over it. It has given signs that it too counts among the communities of Israel, that within it too live descendants of Avraham, Yitzchak and Yaakov — and that they too descend from Korach, Dasan and Aviram (the classic Torah figures of rebellion and machlokes).
“Why should we be any less than all the other holy communities?” the townspeople said. “By now the custom has spread throughout Klal Yisrael not to sit around with folded hands enjoying peace and quiet, but to work for the good of the community. There is no beis midrash without a chiddush. Every day, every hour, whether it is Makkos or Negaim or the whole seder of Nezikin — Chovel U’Mazik, damages between neighbors, hilchos dam, ever min hachai, tearing clothing, tzaar baalei chaim and so on.
“And our town? Oy! A curse seems to rest upon it. Peace and silence are our portion. Nothing ever changes. No wound and no bruise. Silence outside and silence inside.
“Ha-Tzefirah brings news from the ends of the earth, from east and west, north and sea, from every place where Jews are scattered. But no one ever remembers us. Not a word is said about us. They do not even honor us with a tiny mention.
“Can this be?
“Is our town not on the map? Does it not have a place among the towns of Israel, between Chelm and Zamość? Do we not also have a beis midrash, an eruv, a mikveh and all the klei kodesh (the regular religious institutions and functionaries of a Jewish town)? Why should we sit like mice in holes without making ourselves heard, whether with a cry of victory or even a weak little cry? Why should our name not come before our Jewish brethren everywhere? Let the whole world know that there is a town in Israel, a holy community in the corner of the Lublin district, which also knows how to fulfill the duty of a Jewish town and knows what the nineteenth century demands of us.
“Let our brethren know our strength and our might. Come, let us strengthen ourselves for the sake of our people and our hometown!”
And this holy community grew jealous of its sisters and lit the fire of machlokes, and there arose fighting and quarrelling.
If you do not believe me, my friends, then don’t.
As proof I have this telegram:
Rejowce, 2 Februar 90.
“To Ha-Netz in Warsaw!
“Our small town is in an uproar. Men of quarrel have risen against the rav, and the cause of the dispute is: chilazon! chilazon! chilazon!
Pasul Techeiles.”
(A telegram was deliberately terse, something like a nineteenth-century breaking-news alert. The dramatic “Chilazon! Chilazon! Chilazon!” is therefore part of the joke, similar to “FIRE! FIRE! FIRE!” : after reporting that an entire town is in an uproar and people have risen against the rav, the sender reduces the cause of the crisis to one breathless word repeated three times. The comic effect is roughly: “Town in chaos. Rabbi under attack. Cause: CHILAZON! CHILAZON! CHILAZON!” The sender then signs the telegram “Pasul Techeiles,” a pun on Pesil Techeiles that depends specifically on the contemporary Galicianer pronunciation. Much as a Scots speaker might say “oot” for “out,” Galicianer Yiddish shifted Hebrew vowels in ways that can look surprising to a modern reader. Thus פתיל could be pronounced roughly “pesil/psil,” while פסול could sound like “posil/poosil,” making פסול תכלת / פתיל תכלת an immediately recognizable spoken pun. This pronunciation is actually preserved on the Radzyner Rebbe’s own Russian title pages: מאמר שפוני טמוני חול is rendered “Mamar Sfini Tmini Chol,” and פתיל תכלת as “Psil Tchailas.”)
When this telegram reached me, I said to myself that the sender must be one of the opponents of the chilazon and one of the enemies of Techeiles. After all, if he had the nerve to sign himself “Pasul Techeiles,” he was obviously a nogeia badavar (someone personally involved in the dispute and therefore not an impartial witness).
So I asked, “Who gave him this chasimas pasul?” (a joking reference to declaring someone or something halachically disqualified). There was clearly something going on here, and he was pasul for testimony.
I therefore turned to our friend, the elderly writer Mr. Shil”r of Chelm, who lives close to the scene, and asked him to tell me what exactly had happened. Was the outcry that had reached me justified?
Mr. Shil”r answered my request. He wrote that unfortunately it was true: the yetzer hara sits among us and increases machlokes, both in the large cities and in the small towns. The report in the telegram was accurate.
The anti-chilazon people had forced the rav “like a mountain over his head” (an allusion to Chazal’s expression kafah aleihem har k’gigis, forcing someone under overwhelming pressure) and threatened that they would inform on him to the authorities. The rav became terribly frightened, gave up his kavod, went to the beis midrash to accept their rebuke, and even the youngsters mocked him.
But that did not save him. That evening they descended upon his house.
“Come to Cheshbon; let the city of Rejowiec be built and established!” (a play on the Biblical phrase “Come to Cheshbon,” used here sarcastically as though the town were being built through machlokes.)
Some said, “Let us tell him a little of his praise to his face.” Others said, “Let us overturn him” — and they held a din against him in his absence.
For the honor of the place, the honor of Torah and simple human dignity, the writer left the rest of the page blank and put a muzzle on his mouth rather than tell us how the story ended.
He concluded his letter with the following:
“The cause of the quarrel is the chilazon — it is the pesil Techeiles. This quarrel has already acquired citizenship among us and is spreading throughout the surrounding towns like an infectious disease, like influenza across the breadth of the land.
“The deceased young man who was buried in our town, by force and with an outstretched arm, in a tallis of Techeiles — as readers of Ha-Tzefirah already know — gave all the surrounding towns something to occupy themselves with. The people divided into two camps: chilazonim and anti-chilazonim (supporters and opponents of Radzyner Techeiles).
“The dead man went to his rest and left us here to sigh. From that time on, among the nearby towns there has not been a day whose curse is not worse than the one before it. Old and young alike have had turmoil, groaning, breaches and shouting.
“Influenza has spread its wings across the ends of the earth,” Mr. Shil”r writes in his second letter, “flying from city to city and country to country, striking people without distinguishing between religion and religion, male and female. This little chilazon, meanwhile, was brought to us from overseas and has made a great commotion only in the Jewish camp, in the small towns of certain parts of Poland. It has stirred up quarrels between groups of men — because women, after all, are exempt from tzitzis.
“According to the newspapers, influenza mostly attacks people who hold certain occupations — railway officials, agents in factories and the like. The quarrel over the chilazon, on the other hand, especially attacks people who hold communal positions: rabbanim, shochtim, chazzanim and other communal functionaries.
“The rav of Rejowiec has already paid the price, as I told you in my previous letter. Now I have heard from reliable people about another incident involving a shochet in the small town of S… near us.
“This shochet had served there for several years and had originally been one of the supporters of Techeiles, a chassid of the gaon of Radzyn. But for the sake of peace, so as not to arouse the anger of the opponents of the chilazon in that town, he said, ‘I want no part of this new practice,’ and refused to put a strand of Techeiles on his tzitzis.
“Then the chilazon people rose against him and demanded that he wear Techeiles in accordance with the ruling of the Rebbe, shlita.
“When the shochet hardened his heart and would not listen to them, they prohibited his shechitah, saying that the fearful and fainthearted man’s work was pasul. The butchers were therefore forced to travel to a nearby village, to another shochet who conducts himself properly and wears Techeiles as required. To him they now bring ox, bull, calf and sheep for shechitah. For two weeks already that has become the place of the zevachim (literally “sacrifices,” humorously used here for the animals being slaughtered), while the stubborn shochet, with a wife and five children depending on him, sits there in misery, a chassidishe man as he always was, without food or livelihood.
“In short, machlokes for the sake of Techeiles is growing stronger throughout our region. Before long the matter will reach the secular courts, and a tremendous chillul Hashem will result.
“May the Merciful One save us from influenza, from every wound, bruise and fresh blow.
“May the Merciful One save us from the quarrel of the chilazon; may the poor shochet not lack food, and may there be no leanness in our fat places!”
(The last line is deliberately rhymed and mock-liturgical in the Hebrew.)
Your friend,
Shil”r of Chelm.”
After reading this letter, I wrote two letters to two men I know, both of whom camp beneath the banner of Chassidus. But on this matter they part ways: one belongs to the supporters of Techeiles, while the other belongs to its opponents.
I sent both of them the same message:
“My dear friend, b’matuta minach (an Aramaic expression meaning “please, I ask this favor of you”), come to me tonight at eight o’clock. I have something to discuss with you for your own good and benefit.”
That evening both men came and sat before me, and I read them the telegram and the letters.
“If the two of you have happened to find yourselves at the same inn,” I told my guests, “then give us some advice. The chilazon dispute is breaking out throughout the length and breadth of our land. Before long the breach in the wall of Klal Yisrael will grow wider. The House of Yaakov will become fire and the House of Yosef flame (a quotation from Ovadiah describing a spreading fire), and the blaze will spread. If we remain silent at such a time, we too will bear sin.”
“But how can people like us, mere nobodies, put our heads between such giant sea creatures?” they both answered. (The Hebrew uses tanninim, “great sea creatures,” as a joking description of the great rabbanim involved in the dispute.)
“And why do you put your heads between the giant sea creatures?” I asked. “How did the little minds in town Ch., town R. and town S… dare to make judgment on their own? Judgment belongs to Hashem!
“Machlokes already consumes one group after another. But what should pain every Jew who loves his people is that in every matter our brethren cast aside the proper and orderly way of dealing with things and instead use wild methods.
“The question of the chilazon, recently raised by the gaon of Radzyn — who presently resides in Lublin — is one of the questions that touches on serious matters of Torah. Normally, when two rabbanim disagree over a halachic matter, the issue is clarified and debated in writing, black on white, in a special sefer or in the newspapers.
“But who ever heard of insults, curses, beatings and blows deciding a machlokes?
“Is it not enough that our enemies from outside drag our honor through the dirt, send out evil words against us and constantly speak deceit? Must we ourselves increase machlokes and deepen the hatred between our various groups? We have enough troubles already. Why go looking for more?”
“Reb Ha-Netz,” answered the chilazoni, “our Rebbe practices what he preaches. He printed an entire sefer about the chilazon and proved with signs and proofs that even today, in our own times, we are obligated to give honor to the chilazon. So why are you complaining that he acts secretly? And if his opponents attack us, quarrel with us and cause disturbances, what do you want from our Rebbe?”
“No, Reb Ha-Netz,” answered the anti-chilazoni. “Everyone knows that our Rebbe is a thousand thousand times greater than his Rebbe. And our Rebbe says that when the Jewish people were exiled from their land and distanced from their soil, the honor of the chilazon went into exile as well. Therefore we have no need for this Radzyner chilazon. Who would dare overturn the words of our Rebbe, who has no equal on earth?”
“You are lying!” shouted the chilazoni. “The little finger of our Rebbe is thicker than your Rebbe’s waist!” (a Biblical expression meaning that even the smallest part of one is greater than the whole strength of the other). “Nothing is hidden from him. He reveals deep mysteries and solves hidden secrets. From Heaven they revealed to him the secret of the chilazon. Anyone who argues with him has breached the fence, and a snake will bite him!” (an allusion to Chazal’s warning about one who “breaks through the fence” of accepted practice).
“It did not go for nothing…” answered the other, his anger burning. “You are exactly like your Rebbe and all the chassidim attached to him. Maybe your Rebbe can heal the sick and knows something about Perek Shirah (the mystical text describing how every part of creation sings praise to Hashem), but he is not an ish Elokim (a man of God).
“Even if a malach, a saraf, the Ofanim and the Chayos HaKodesh (different classes of angels) all answered together, ‘Kadosh, kadosh, kadosh is your Rebbe, and all his words are truth and justice,’ we still would not listen, because ein mashgichin b’bas kol (halachah is not decided by a heavenly voice).
“Everyone knows that our Rebbe is greater than a malach and will command the heavenly hosts themselves. Why do you keep praising your Rebbe, who is like a monkey compared with mine?” (a deliberately insulting rabbinic-style comparison meaning immeasurably inferior).
I saw that the chilazoni had filled with rage and raised his hand to strike the other man. Another moment and each man would have been at the other’s throat, every beard torn out, every bone crying “Oy vey,” and both of them would have left my house “tooth and eye” (a joking Biblical reference to the laws of injury, here meaning badly beaten up).
So I separated the two who were clinging to one another and calmed them down.
“Listen, my dear guests,” I said. “You have now both demonstrated beyond question that you are indeed Jews, because apparently there can be no argument without a fight.
“Your Rebbes are surely both tzaddikim, upright men of perfect conduct, whose hearts are directed toward their Father in Heaven, yirei Shamayim and chareidim lidvar Hashem. Why, then, should each of you pour contempt and ridicule upon the other man’s Rebbe?
“Fortunate is the generation in which the great listen to the small. If our brothers, the chilazonim and anti-chilazonim, would listen to me, I would advise them to come through the gates of Ha-Tzefirah, whose doors are not closed to any serious question, and clarify the matter there properly — whether the chilazon deserves the rod or favor.”
“Don’t you know,” answered the chilazoni, “that it is neither proper nor fitting for the tzaddikim of the generation to enter the pages of a newspaper, where all sorts of hani biryonei (literally “those rough characters” or “rowdies”) have access?”
“Not proper? Who is greater than the great Rav of Kovno? Yet when necessary, he has not been ashamed to lower himself and write to the newspapers several times. The rabbanim of Yerushalayim have also published their opinions in the newspapers concerning Shemittah. So too the geonim of Piotrków and other places have written there. Must I go around like a peddler and list every great rav whose words, sweeter than honey and dripping nectar, have appeared in the newspapers?”
I had not yet finished speaking when the door opened and my friend Nachbi ben Vofsi came in. He considers himself one of the “progressives.” (The name Nachbi ben Vofsi is itself a Biblical name, used here humorously for an enlightened or modernizing Jew.)
He asked what we were discussing. When I told him how the debate had gone, he answered:
“Baruch shepetarani me’onsho shel zeh!” (“Blessed is He who has freed me from the punishment of this” — the traditional blessing a father says when a son reaches bar mitzvah, used here sarcastically.)
“For the sake of peace, I took off my arba kanfos (the four-cornered tzitzis garment worn under one’s clothing) and I am never wearing it again. I sent it by post to my father, who lives in a small town. Let the arba kanfos rest there peacefully in its place until Eliyahu comes!” (meaning: let the whole question wait until Eliyahu HaNavi comes and settles all unresolved halachic doubts).
Ha-Netz. (R’/Mr. Naftali Hertz Yehuda Neimanovitch (נפתלי הרץ יהודה ניימנוביץ))
