תוכן עניינים
- 1 דרושי ציצית דרוש א
- 2 שער הכוונות – דרושי ציצית דרוש ב
- 3 שער הכוונות – דרושי ציצית דרוש ג
- 4 שער הכוונות – דרושי ציצית דרוש ד
- 5 שער הכוונות דרושי ציצית דרוש ה
- 6 שער הכוונות – דרושי ציצית דרוש ו
- 7 דרושי ציצית דרוש ז
דרושי ציצית דרוש א
דרוש א בענין הציצית: דע כי ענין הציצית הוא בחינת אור המקיף (כנודע אצלינו כי יש אור מקיף ויש אור פנימי). וכבר ידעת כי ז”א בהיותו בתוך אימא בסוד העיבור לא היה אלא בבחי’ שש קצוות בלבד — ג’ כלילן בג’ — ולא היו אז בו לא בחי’ ראש ולא בחי’ זרועות אלא גוף א’ פשוט בלבד. וכנגד זה הוא הציצית הקטן שאין מתעטפין בו לא את הראש ולא את הזרועות.
אבל הציצית הגדול המעטף את הראש הוא בחי’ אור המקיף דז”א כשהגדיל ונעשו לו י’ ספירות גמורות, ונתפשטו ראשו וזרועותיו. ולכן שיעור זה הטלית הגדול של העטיפה הוא כדי לכסות ראשו ורובו כמ”ש בגמרא.
והנה זה הטלית איננו מגיע רק עד החזה – שהוא רובו של גוף האדם – כי שם מאחורי החזה דז”א יצאת נוקבא דידיה ואין שם בחינת טלית. וזהו הטעם שהנשים פטורות מן הציצית. וד’ הציצית יוצאים ממנו ומקיפין את הנקבה אשר שם מתחת החזה, ולכן נקרא “ציצית” לשון נקבה ולא “ציץ” – להורות על שהם מקיפין את הנקבה.
והנה לסיבה זו הצריכו הגאונים להתעטף עטיפת ישמעאלים. ומחזירים ב’ הציציות שבצד ימין אל צד שמאל באופן שיתחברו שם בצד השמאל מאחוריו כל הד’ ציציות ויהיו תלוים מאחוריו בצד שמאל במקום התחלת בנין הנקבה מאחורי החזה. גם רבינו סעדיה ז”ל כתב בפירושו שחיבר בלשון ערבי (בפר’ בא) ענין עטיפה זו. וטוב ונכון לעשות כך. ולפחות ישאר מעוטף כך כדי שיעור הליכת ד’ אמות בעת שמתעטף בציצית ואח”כ יסיר העיטוף מעל צוארו. וכך היה מנהגו של מורי ז”ל.
ולכן בהיות האדם שלא בשעת התפילה בשאר היום אינו חייב בעיטוף ציצית הגדול, רק בציצית קטן די לו — כי אז הז”א בתוך ביתו (שהיא אימא עילאה) ועומד בתוכה כי שם ביתו. אמנם אחר שהגדילו ב’ זו”ן, ובא הוא לבהכ”נ (שהיא הנוקבא, בית כנוסייא לכל) — אז מתעטף בטלית גדול:
ועתה נבאר ענין ד’ ציציות איך מקיפין את הנוקבא כנ”ל. והענין הוא כי אלו הד’ ציציות הם יוצאים מן הצדיק העליון הנקרא צדיק ויסוד כמו שאמר הפסוק (ישעיהו כד, טז) “מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק כו'”. והענין הוא כי כמו שמן הדעת העליון (שהוא בחי’ הלשון) יוצא ממנו בחי’ ההבל (שהוא אור מקיף המלביש כנודע) — כן מן היסוד התחתון יוצא הבל המקיף והמלביש; והם סוד ד’ ציציות. ועניינם הוא במה שנודע כי הם ה’ חסדים וה’ גבורות. והחמשה גבורות הם ה’ אותיות מנצפ”ך שהם מן הבינה כנודע. כי אור המקיף דזו”ן הוא שם אהי”ה שהיא אימא עלאה, כי ממנה הוא הכתר המקיף. ולכן אלו ד’ ציציות שהם ענין הה’ גבורות[1] הם בחי’ אור המקיף.
וכבר ידעת כי אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי. וביאורו הוא כי הנוקבא דז”א לא היה לה בתחילה רק הוי”ה אחת פשוטה בד’ אותיות בלבד, ואחר שבא עליה ז”א יהיב בה בחינת “ההוא רוחא דשביק בה בעלה” (כנזכר בסבא דמשפטים בדף צ”ט ע”ב (ח”ב צט, ב), ועליו נאמר “ויהי בצאת נפשה כי מתה” כנודע), וזה הרוחא הוא בחי’ מילוי ההוי”ה הנזכר דמילוי ההין העולה בגימ’ ב”ן.
והנה ה’ אותיות הם במילוי הזה, והם: ו’ד’ה’ו’ה’, והם בחי’ ה’ חסדים דיהיב בה בביאה הראשונה הזאת. אבל לא היה בה רק ד’ אותיות יהו”ה כנזכר. האמנם עם כל זה נודע הוא כי הנקבה היא בסוד ד’ אחורי הו’, שהיא הנוקבא באחורי דכורא. ונמצא כי היא נרמזת באות ד’ שאצל אות ו’ שהם מילוי יו”ד. ונמצא כי גם בה יש ה’ אותיות לפי כי גם היא נכללת באות ד’ כנזכר. ואלו הם הה’ גבורות שנמשכים בה.
וזהו ענין ה’ קשרים וד’ אוירים שיש בכל כנף וכנף. כי הה’ קשרים הם סוד הה’ חסדים של היסוד (הנק’ קשר ושורוק כנודע), והם כלולים בד’ אוירים שהם ד’ אותיות פשוטות של הוי”ה אשר בה כנזכר, (כי כל בחי’ אויר היא בנוקבא). ואמנם כפי האמת אינם רק [ד’] מילוים כי שתי אותיות ו”ד הראשונות הם מילוי אות אחד בלבד שהיא אות יו”ד הראשונה. נמצא כי הם ד’ מילוים בלבד לד’ אותיות ההוי”ה, ולכן הם ד’ ציציות. וכן ארבע אותיות הפשוטות שלה וד’ המילוים [אלה] הם ח’ חוטין שבכל כנף:
[ועיין בהשמ”ש שער ט”ל סוף פרק י”א ותבין]ועתה נבאר ענין ד’ מילוים אלו שבהוי”ה דההין העולה ב”ן מה ענינם. דע כי ד’ בחינות נמשכים אל הנקבה.
- ( א ) הא’ היא בחינת הנפש שנותן בה היסוד לעורר המ”ן, ועל ידה נעשית כלי
- ( ב, ג ) הב’ והג’ הוא בחינת הרוח והנשמה שנותן בה; הם שם ס”ג ומ”ה.
- ( ד ) הד’ הוא מ”ש בפ’ תרומה בדקס”ז ע”א (ח”ב קסז, א) על הפסוק “אור זרוע לצדיק” כו’. והענין הוא כי נשמות הצדיקים הם מזדווגות ממש עם הנוקבא ממש הנקראת מלכות, ומהזווג ההוא נבראים נשמות הגרים [וזה סוד פסוק “ואת הנפש אשר עשו בחרן”]. ודע כי רוב הזווגים הנעשים בזמן הגלות הם באופן הזה, ולזה נתכוין שם בריה דרב ספרא.
(הג’ והד’ הם בחי’ הרוח והנשמה שנותן בה והם בחי’ הוי”ה דמ”ה והוי”ה דס”ג.) [2]
וכנגד ד’ בחי’ אלו היו ד’ מילוים בד’ אותיות הפשוטות שבהוי”ה אשר בה כנזכר. ואמנם כל ד’ בחי’ אלו נכללים בבחי’ הראשונה הנקראת ‘נפש’, שהיא כללות המילוי הזה, לפי שכל ההוי”ה הזאת במילואה דההין נקראת ‘נפש’ כנודע, אלא שבנפש הזאת נפרטים ד’ בחי’ הנזכר. והבן זה:
ועתה נבאר טעם למה כל שאר המילוים דע”ב וס”ג ומ”ה — כל א’ מהם היא בסוד עשר אותיות, והויה זו דההין אין בה אלא ט’ אותיות[3]. אבל הענין הוא לפי כי בחי’ היסוד אין בה. והוא במה שהודעתיך כי שיעור קומת הנקבה הוא באחורי נה”י דז”א. והנה הנצח וההוד הם ארוכים אבל היסוד הוא קצר ולא נתפשט עד היסוד אשר בה, ונשארה חסרה ממנו; אבל הנצח וההוד הארוכים נתפשטו עד נצח והוד שבה. [וזהו הטעם שהמלכות נקראת “נקבה” – לפי שלא נבראת בסוד היסוד לסיבה הנזכר. אבל אימא עילאה היא נקראת “עלמא דדכורא” (כנזכר בפ’ ויצא[4]) – לפי שאיננה כמו המלכות כנזכר.]
גם בזה תבין טעם למה אין בנוקבא רק תרין מוחין — כנזכר באדרת האזינו דרצ”ו ע”א (ח”ג רצו, א) וז”ל: ונהירו דתרין מוחין גליפין בה כו’ — לפי שהם מבחינת הנצח וההוד דז”א. אבל מן היסוד דז”א נברא שיעור קומת גופה הכולל ו”ק, כי גם היסוד נקרא ו’ זעירא, ולכן ממנו נעשית גוף הנקבה בו”ק. אבל בסוד היסוד שבה אין בה ו’ שניה לפי שאות ו’ שניה דיסוד דז”א (שהוא היסוד שלו) נעשית ו’ ראשונות דנוקביה כנזכר, וחסר ממנה ו’ שני. וזהו הטעם שחשק ותאות הנקבה להדבק בזכר — למלאות חסרון ו’ זו השניה אשר אין לה:
- ^ [עיין נה”ש דף ט”ז ע”ב]
- ^ נ”ל מילים אלו צריכים איזה הגהה או מחיקה… – ויקיעורך
- ^ דהיינו: יו”ד ה”ה ו”ו ה”ה – ויקיעורך
- ^ מצאתי ביטוי זה ארבע פעמים בפר’ ויצא אבל הכי סביר לדעתי שכוונתו אל דף (ח”א קס, ב) – ויקיעורך
שער הכוונות – דרושי ציצית דרוש ב
דרוש ב’ בענין הציצית: דע כי בזוהר פרשת שלח לך בדף קע”ד ע”ב (ח”ג קעד, ב) אמרו כי ציצית מלשון הסתכלות כמו מציץ מן החרכים. גם ציצית מלשון (יחזקאל ח, ג) “ויקחני בציצית ראשי”, והם בחי’ השערות הנקראות ‘ציצית’. וביאור ענין זה הוא כי הציצית הוא סוד אור המקיף אל כל ז”א כולו אשר עליו אמרו רז”ל מלמד שנתעטף הקב”ה בטלית לבנה, והבן זה. ולפי שאור המקיף גדול מאד ואין בנו כח להשיגו — ולכן אין הקדושה חלה על הטלית עצמו כמו התפילין; אבל הציציות הנמשכים ויוצאים מן הטלית הזה יש לנו בהם יותר השגה, ולכך נקראים “תשמישי מצוה” כמ”ש חז”ל.
ועתה נבאר ענין הטלית וענין הציציות. דע כי מרישא דא”א נמשך חד קוצא דשערי דתליא עד רישא דז”א (כנזכר באדרת נשא בדקכ”ט ע”א (ח”ג קכט, א) וקל”א ע”ב (ח”ג קלא, ב)). והנה הוא מאיר במוחין דז”א ומוציא הארתם לחוץ כנודע. וגם בז”א נמשך מן רישיה חד קוצא דשערי ותליא עד רישא דנוקבא. וקוצא דשערי דא”א הם שערות לבנות ושל ז”א הם שערות שחורות (כנזכר באדרת נשא בדקמ”ח ע”ב (ח”ג קמח, ב)).
ושם בפרשת שלח לך ביאורו דאית ציץ ואית ציצית. כי ‘ציץ’ הוא דכורא — והוא קוצא דשערי דא”א, ונקרא ציץ דכורא משום דאתפשט עד רישא דז”א דהוי דכורא. אבל קוצא דשערי דז”א אקרי ‘ציצית’ נקבה משום דאתפשט עד רישא דנוקבא. ונמצא כי שניהם — ציץ וציצית — נקראים כך על שם “ויקחני בציצית ראשי” שהם בחינת השערות.
וגם ענין ציצית שהוא לשון הסתכלות כנ”ל — הטעם הוא מפני שאלו השערות אשר בקוצא דשערי דא”א או דז”א היו נמשכים ותלוין לקבל אנפייהו דא”א או דז”א והוו מכסיין עינייהו דלא יסתכלון — לא אריך אנפין בז”א ולא ז”א בנוקביה — להאיר זה בזה. וע”י מעשינו במצות הציצית — רמינן ושדינן להו להנהו שערי באחורייהו דאריך אנפין ודזעיר אנפין כי היכי דיסתכלון אריך אנפין בז”א וז”א בנוקביה. ודא איהו לישנא דציץ וציצית. ‘ציץ’ — אסתכלותא דאריך אנפין בז”א, ו’ציצית’ — אסתכלותא דז”א בנוקביה.
והנה ע”י הכאת ההוא קוצא דשערי במוחין דז”א יוצא הארתם לחוץ ובולטת במצחו ונקרא ‘ציץ’ דכורא. והארת מוחין דרישא דנוקבא הבולטת ע”י הכאת קוצא שערי דז”א נקרא ‘ציצית’ נקבה.
ועתה נבאר ענין השערות דרישא דז”א. דע דברישא דז”א יש שלש מיני שערות ונקראים קוצין ונימין ושערות. ופשר הדבר הוא כי כבר ביארנו שיש בז”א ג’ בחינות והם: עיבור ראשון ויניקה ועיבור שני דגדלות. והמוחין דעיבור ראשון ויניקה הם שמות של ‘אלהים’, ומוחין דגדלות הם של הויות. גם נתבאר כי בבא המוחין דגדלות בראש ז”א — נדחין המוחין דקטנות למטה, אלא שעם כל זה עולה הארתם למעלה מתתא לעילא. ונמצא כי מכל ג’ בחינות המוחין הנזכרים צומחין בראש ז”א.
- הקוצין שהם תקיפין יוצאים ממוחין דעיבור,
- והנימין דאינון שעיעין יתיר — אינון ממוחין דזמן היניקה,
- והשערות דאינון שעיעין יתיר מכולהו — אינון ממוחין דגדלות.
וטעם הדבר הוא כי שער הם אותיות עשר והוא בחינת המוחין דגדלות שהם הויות דמילוים שבכל אחת יש בה י’ אותיות (שהם ע”ב ס”ג מ”ה ב”ן). גם שער הוא אותיות עשר בסוד י’ אות ראשון של הוי”ה.
- והנה השערות הנקראין קוצין (שהם ממוחין דעיבור) יוצאין בתחילה. ולכן הם ארוכים ונמשכים עד החזה דז”א עד רישא דנוקבא הנקראת רחל.
- ואח”כ בזמן היניקה צומחין שערות אחרות (בין השערות הנקראין ‘קוצין’), ואלו נקראין ‘נימין’. אבל הם יותר קצרים. ונמשכים עד הגרון דז”א, עד רישא דנוקבא עילאה הנקראת לאה [ועיין בהקדמה ביאור אדרא האזינו בענין קשר תפילין של ראש מה שנלע”ד שם].
- ואח”כ צומחין ביניהם שערות אחרות ממוחין דגדלות, והם יותר קצרים מכולם, ואינן נמשכים רק עד גולגלתא דרישא דז”א בלבד, והם לצורך עצמו ולא לזולתו.
ונחזור לענין ראשון. והוא כי הטלית בעצמו (אשר הציצית יוצאין ממנו ונתלין בו) הוא בחינת אור המקיף על כל ז”א כולו; עד סיום היסוד שבו. ותוך זה המקיף הגדול יש אור מקיף קטן ממנו ולכן הוא בתוכו. וגם הוא מקיף את ז”א אלא שאין מקיף לו רק לג’ ראשונות שלו, והוא מבחינת השערות הנזכר אשר סודן הוא בתחילה אור פנימי שנכנס בז”א וחוזר ועולה ממטה למעלה בראשו בבחינת שערות ומקיף סביב הראש מבחוץ. [ולכן אלו השערות דמוחין דגדלות דרישא דז”א הם קצרים והם זקופים מעומד ואינן כפופים ותלוים. כי אם היו כפופים ותלוים כלפי מטה היה אור המקיף למטה מן הגולגולת. אבל בהיותם זקופים הם מקיפין באור שלהם אל הראש עצמו דז”א].
ואמנם בחינת זה המקיף הקטן הפנימי (הנמשך גם מן הנימין דזמן יניקה) כבר ביארנו שמתפשטין עד רישא דלאה שהוא עד גרון דז”א עצמו. ובחינה היוצאת גם מן הקוצין דזמן העיבור אלו הם מתפשטין עד החזה דז”א ברישא דנוקבא התחתונה הנקראת רחל. ובחינה זו של הקוצין הם סוד הציציות היוצאות ונתלות מן הטלית שהוא המקיף העליון החיצון הכולל כל ראשו וגופו דז”א עד סיום היסוד שבו כנ”ל (וכמה שנבאר בעזרת השם). וזהו מ”ש באדרת נשא דקמ”א ע”ב (ח”ג קמא, ב) כד אתברי פרצופא דברישא דנוק’ תליא חד קוצא דשערי מאחורוי דז”א ותלי עד רישא דנוק’ כו’
והנה כיון שאלו ד’ ציציות הם בחינת קוצא דשערי דרישא דז”א ממוחין דעיבור, והם סוד אור מקיף השני הפנימי — אם כן היה ראוי שהציציות יהיו תלויין באמצעו של הטלית, במקום שמשימין אותו על הראש, ולא שיהיו תלוין בקצוות הטלית הנוגעים על החזה דז”א?
- אבל הטעם הוא כי כיון שאור המקיף הזה הוא קטן מן האחר, ולכן הוא פנימי ממנו — ולכן לא נתגלו ממנו אלינו אלו ד’ ציציות מלמעלה אלא בסיום הטלית (שהוא המקיף הגדול החיצון ממנו המקיפו גם הוא).
- ועוד טעם אחר כי אור המקיף העליון הנקרא ‘טלית לבנה’ — אורו גדול מאד מאד, והוא מבטל הארת המקיף הפנימי הנקרא ‘ציציות’; כדמיון אור הנר בפני השמש דשרגא בטיהרא מאי מהניא. ואע”פ שביארנו כי אין אור הטלית מושג אלינו (אשר לסיבה זו אין בו קדושה) — עם כל זה זהו בערכינו אנחנו, אבל לא מפני זה נאמר שאין אורו מכבה ומבטל אור הציציות כנזכר.
- עוד טעם שלישי. והוא במה שנודע כי היסוד דאימא (שנתפשט בסוד מוח הדעת בתוך פנימיות דז”א) — הנה [הוא] מתפשט עד החזה דז”א בלבד, ועד שם יושבים אורות החסדים והגבורות שבתוכו מכוסין ביסוד ההוא, ואין אורם בוקע ויצא לחוץ להאיר באלו הציציות. ובפרט כי אלו הציציות בהיותם נמשכים עד החזה דז”א הם שחורים בסוד “קווצותיו תלתלים שחורות כעורב” כנזכר באדרת נשא בדף קל”ו ע”א שורה ג’ (ח”ג קלו, א) וז”ל: תנא בגולגלתא דרישא תליין אלף אלפין רבוא ורבוא רבבן קוצא דשערי אוכמי כו’ , [כנודע כי שערי דאריך אנפין הם חוורין ודזעיר אנפין הם אוכמין ודנוקבא הם אדומים כארגמן כנזכר באדרת נשא בדף קמ”א ע”ב שורה ח’ (ח”ג קמא, ב) וז”ל: ואתערו שערי ברישאה כולהו סומקי דכלילן בגו גווני הה”ד ודלת ראשך כארגמן כו’ ].
ונמצא כי אלו הציציות הם שחורות ואינם ניכרות ונגלות עד הגיעם אל החזה דז”א, ושם הוא מקום גילוי החסדים כנזכר, והם מאירים באלו הציציות ומלבינים אותם. ואז הם ניכרים ונתגלים. ולפיכך אין תליית הציציות ניכר אלא בסיום הטלית במקום החזה.
- ועוד כי שם במקום החזה מתגלה היסוד דאבא המאיר אור גדול גם הוא באלו הציציות, וע”י כך מתלבנים ומתגלים. וזהו הטעם שצריך שהציציות יהיו לבנים (כנודע בסוד התכלת והלבן).
ואם תאמר: והרי הטלית הוא אור מקיף לכל ז”א כולו כנ”ל, א”כ איך הציציות מתגלים בחזה והרי עדיין אין הטלית נפסק שם והוא מתפשט יותר למטה? וי”ל כי כיון שהטלית איננו מושג אלינו כלל ואינו אלא לזכר בעלמא ולהכיר איך הציציות יוצאין ממנו — ולכן אין אנו חוששין אליו. וזהו הטעם שאמרו רז”ל ששיעור הטלית הזה הוא כדי שיכסה ראשו ורובו ולא יותר. ושיעור זה הוא עד מקום החזה. כי כיון שאין לנו השגה בו וגם שכבר הציציות נתלבנו במקום החזה ונתגלו שם — לכן אין אנו חוששין אל הטלית שיכסה למטה מן החזה. ודי שיהיה שיעורו עד החזה כנזכר אשר זהו שיעור ראשו ורובו, לפי שלמעלה מן החזה יש ה’ ספירות (כח”ב חסד גבורה) שהוא מחצית הי’ ספירות, ויש עוד שליש העליון של ספירת הת”ת עד החזה שבו.
ומה שאמרו רז”ל שיכסה ראשו ורובו של קטן — הטעם הוא לפי שאלו הציציות הם ממוחין דעיבור הנק’ מוחין דקטנות, ולכן תלו הדבר בקטן ולא בגדול.
ונמצא כפי זה שצריך להקפיד בשיעור רוחב הטלית שיקיף כל ראשו וגם כל גופו עד החזה, פנים ואחור, ודי בזה. ונראה לע”ד ששמעתי ממורי ז”ל כי טלית בגימ’ עשר הויות דאלפין (שהם בגימ’ מ”ה), להורות כי הוא אור מקיף לי’ ספירות דז”א (אשר הוא סוד מילוי אלפין דמ”ה כנודע). ואני מסופק בזה.
ולהיות כי הציציות הם ממוחין דקטנות אשר קדמו אל המוחין דגדלות — לכן צריך להקדים ולהניח הציצית קודם התפילין. ואפילו הטלית הגדול של העיטוף לסיבה הנזכר, הפך סברת קצת המקובלים המניחים התפילין קודם הציצית הגדול אחר שהניחו ציצית קטן. ומכל שכן שאין לעשות כדברי האחרים האומרים שהתפילין קודמין לכל בחינת הציצית. ומי שיעיין בספר הזוהר ימצא האמת כדברינו.
ואם תאמר מאחר שהציציות הם ממוחין דקטנות והם עיקר המצוה (כי הטלית עצמו אינו אלא זכר בעלמא) — א”כ למה הקטן פטור מהציצית? והתשובה כי אין הקוצין דמוחין דקטנות גדלים ונעשים ציציות תלוין עד החזה ועד רישא דנוקבא אלא בהמשך הזמן עד אשר נכנסו המוחין דגדלות והם הולכים וגדלים מעט מעט; כי הרי לסיבת קדימתם בזמן נתארך שיעור אורכן יותר מן הנימין והשערות כנ”ל.
ונשלים עתה לבאר ענין תליית הציציות בארבע כנפות הטלית. כי הנה ביארנו למעלה כי הטלית עצמו הוא אור המקיף הגדול לכל הי’ ספירות דז”א עד סוף היסוד שלו. וכבר הודעתיך כי ג’ גבורות התחתונות (מן הה’ גבורות אשר ביסוד דז”א) הם לבדם ממותקות עם החסדים אשר שם (כמבואר במקומו). ולכן אין להטיל ציציות בטלית עד שירחיק ג’ אצבעות בלבד מסיום שפת הטלית כלפי מעלה, לפי שלמעלה ממקום זה — אע”פ שנתגלו החסדים — עם כל זה עדיין לא נמתקו הגבורות וע”ל כן אין הציציות מתגלות אלא בג’ אצבעות התחתונות שהם ענין ג’ גבורות הממותקות כנזכר.
והיותם נקראים “אצבעות” הוא במה שהודעתיך כי אלו החסדים והגבורות שבדעת ז”א הם מבחינת ב’ הזרועות דאריך אנפין; וה’ אצבעות הימנים הם החסדים, וה’ אצבעות השמאלים הם הגבורות.
גם ארז”ל שלא יפחות מקשר גודל והוא שיעור חצי אצבע של הגודל. וטעם הדבר הוא במה שהודעתיך כי סדר האצבעות כך הם:
- גודל — חסד
- אצבע — גבורה
- אמה — ת”ת
- קמיצה — נצח
- זרת — הוד
והנה כאשר החסדים שנפלו ביסוד דז”א חוזרים משם לעלות בסוד אור חוזר ממטה למעלה (להגדיל את ז”א כנודע) — הנה אז מסתלקת ההארה והמיתוק של הגבורות. אמנם אין הסתלקותם שוות. כי הגבורה-שבגבורות — חוזרת כולה ואובדת את מיתוק שלה; ות”ת-שבגבורות — נמתקת כולה. לפי שכשעולים החסדים מתמתקים ג’ גבורות הנקראים חג”ת. ונמצא כי הת”ת שבהם ממותקת ב’ פעמים (כמו שיתבאר במקומו), ולכן כולו נמתק. אבל החסד שבגבורות אינו נמתק כי אם חציו לפי שלהיותו בחי’ גבורה נשאר חציו התחתון בלתי מיתוק כי הוא רחוק מן החסדים אחר שעלו למעלה ולהיותו בחי’ החסד שבגבורות וגם לפי שכבר נמתק בתחילה לכן חציו העליון נמתק. ונמצא כי הוא ממוצע ולכן אנו הולכין אחר המיצוע ואין אנו משערים אלא באמצע שהוא החסד שבגבורות. ולכן לא ירחיק אלא כמלא קשר גודל שהוא חציו של גודל; כי הגודל אין בו אלא ב’ קשרים והגודל הוא החסד שבגבורה וממוצע שבכולן. ולכן ארז”ל כי לא ירחיק מקשר גודל כלפי מעלה ולא יקרב כלפי מטה פחות משלש אצבעות. ואעפ”י שג’ האצבעות האלו הממותקות הם נצח והוד ות”ת כנודע, והנה הם אמה וקמיצה וזרת — עם כל זה שם ‘אצבע’ הוא כולל בכולן לפי שכולם הם גבורות והגבורות שבהם נקראו ‘אצבע’ כנזכר ולכן כולם נקראים ‘גבורות’ ו’אצבעות’ על שמה.
ואמנם הטעם למה אלו הג’ אצבעות נמדדות ברחבן ולא באורכן, ומלא קשר גודל הוא לאורכו — הטעם הוא במה שהודעתיך כי הגבורות הם יורדות בתחילה ביסוד דז”א ואחר כך יורדים שלשה החסדים המגולים וממתקין אותם. וכאשר יורדין אלו החסדים יורדין אחד לאחד, ולא בדרך קוים. ואעפ”י שהגבורות הם שם דרך קוים — אין החסדים יורדין רק אחד לאחד. ולכך משערים ג’ אצבעות ברוחבן, זו ע”ג זו, להורות מיתוקן שבדרך ירידה. אבל כשהיא דרך עליה אז כולן עולות דרך הקו האמצעי ואינן נוגעין לא בקו ימין (שהוא הנצח) ולא בקו שמאל (שהוא ההוד). וטעם הדבר הוא לפי שאם היו מתפשטין ועולים דרך קוים היו מאירים גם בשתי הגבורות של נצח והוד פעם שנית בדרך עליה והיה מתמעט אור החסדים העולים, ועל כן עלו דרך קו האמצעי בלבד. אבל בהגיעם אל שתי הגבורות העליונות (אשר לא נמתקו בתחילה) — אז הם מתפשטים בדרך קוים כדי למתקן.
נמצא אין מי שיתמתק ב’ פעמים בעליה ובירידה אלא הגבורה הנקרא ת”ת בלבד. גם נמצא כי כשעולין דרך עליה אינן עולין זה ע”ג זה אלא דרך קו האמצעי בלבד ביושר. ואינו עולה מן ההוד אל נצח ומן הנצח אל הת”ת ומשם לחסד והגבורה. ואם הדבר היה כך היה צריך שנמדוד ג’ אצבעות אלו זה ע”ג זה. אבל כיון שהם עולם מעומד ביושר דרך קו אמצעי — לכן אנו משערין קשר הגודל בהיותו זקוף ולא לרחבו. ואעפ”י שהוא עולה דרך הקו האמצעי שהוא הת”ת ולא דרך הגודל שהוא החסד — כבר ביארנו למעלה כי אנו משערים במיצוע שהוא הגודל הנקרא חסד כנ”ל.
ואחר שביארנו ענין הטלית והציצית נבאר ענין העטיפה. כי הנה נוקבא דז”א בתחילה היא עומדת באחורי הז”א כנודע. ולכן כשמתעטף האדם בטלית צריך שיאחוז בצד הימיני של הטלית בשתי הציצית שבו וישליכם לצד שמאל סביב גרונו על הכתף השמאלי לאחור, כדי שיגיעו הציציות ברישא דנוקבא העומדת שם באחור בצד שמאל (כנודע דנוקבא בשמאלא אתאחדת שהם הגבורות). ושתי הציציות האחרות השמאלים ישארו תלויים דרך פניו של אדם, ולא באחור.
וטעם לזה הוא כי הנה אלו ד’ ציציות יוצאין מן ד’ מוחין. ולכן שתי הציציות לבדם שהם בחי’ חסדים וגבורות (אשר במוח הדעת) ניתנים לנקבה בהיותה בצד האחור. וכאשר חוזרת פנים בפנים — אז לוקחת גם שתי הציציות האחרים שנשארו בפניו של האדם (שהם מן החכמה והבינה). ואעפ”י שכל ד’ ציציות הם חד קוצא דשערי וכולם נמשכין דרך האחור — עם כל זה להיותם בתוך הטלית (שהוא האור המקיף הגדול ואלו בפנים ממנו כנודע) — לכן האור המקיף של הטלית הוא מוליך את אור שתי הציציות האלו דרך היקף מבחוץ, סביבות ז”א, וממשיכן כנגד פני ז”א ונשארים שם.
גם יש אופן אחר והוא כי להיות מקום גילוי הציציות במקום שמתגלים החסדים שהוא מן החזה ולמטה כנ”ל — לכן האור שלהם בוקע דרך האמצע של ז”א ועובר בתוך גופו של ז”א ממש ויוצאים דרך הפנים.
עוד יש אופן אחר והוא כי המציאות הנז’ נחלק לב’. לפי שהיסוד דאבא הוא באמצע גופו דז”א ונמשך בתוכו. ויש ג”כ חלק אור הציציות שבוקע בתוכו. ויש שמקיף וסובב אל היסוד של אבא ויוצא דרך פני הז”א. והרי הם ג’ בחינות וכולם נמצאים בבת אחת. ולכן כאשר אנו מגיעים לומר ק”ש דשחרית ביוצר אור אנו אוחזין בד’ ציציות ומשימין אותם בחזה להורות כי עתה שימשכו המוחין והחסדים למטה יאירו כולם דרך פנים (וכנזכר בהגהות מיימוני בשם המדרש ע”פ כל עצמותי תאמרנה כו’. וזה מש”ה תוחלת ממושכה כו’ כי על הבחי’ המקיפות וסובבות נאמר תוחלת ממושכה ועל האורות אשר עוברות דרך יסוד דאבא עצמו נאמר ועץ החיים תאוה באה)
והנה ענין טלית דז”א כבר נתבאר. ועוד יש בחינת טלית של יעקב (כנודע אצלינו ענין יעקב היוצא בפני ז”א מן החזה ולמטה). וענין הטלית עצמו שלו יובן מן הטלית של ז”א הנ”ל, כי גם ביעקב יש בו שערות בראשו ומהם נעשים בחינת הציציות שבו כנ”ל; כי הציציות נעשים מבחי’ השערות של הקטנות הנק’ קוצין כנ”ל. אמנם בז”א שיש לו ב’ נשים מאחוריו (שהם לאה ורחל) — צריך ג’ בחינות: שער הא’ דמוחין דגדלות לעצמו, והנימין דיניקה ללאה, והקוצין דעיבור לרחל. אבל יעקב אין לו רק אשה א’ לבד הנקרא ‘דור המדבר’ (כמבואר אצלינו), ולכן אין צורך לו אלא ב’ בחינות — שער אחד לעצמו ואחד לנוקביה.
ודע שאין להקפיד להניח סימן בטלית לשים תמיד צד אחד של הטלית על הראש כמו שנוהגים האשכנזים, כי אין שורש למנהג ההוא.
שער הכוונות – דרושי ציצית דרוש ג
דרוש ג’ בענין הציצית וק”ש ושניהם מקושרים יחד. וצריכין אנו לבאר תחילה ענין המוחין דז”א כדי שיובנו אלו הדרושים.
הנה נתבאר אצלינו כי בז”א יש מוחין מצד אבא ומוחין מצד אימא. והמוחין דמצד אבא באים מלובשים בתוך נה”י דאבא, והמוחין דמצד אימא באים מלובשים תוך נה”י דאימא. ואחר כך נתלבשו נה”י דאבא תוך המוחין עצמן דמצד אימא. וכל הבחינות האלו מתלבשים ביחד תוך ז”א.
והנה המוחין דאבא נקראים “חכמה ובינה חסד וגבורה”. וכן המוחין של אימא נקראים ג”כ כך. ומהם נמשכים המוחין דז”א;
- כי מד’ מוחין דאבא נמשכין ד’ מוחין אל ז”א מלובשים תוך נה”י דאבא
- ומד’ מוחין דאימא נמשכין ד’ מוחין מלובשים בנה”י דאימא.
האמנם יש חילוק בין המוחין דאבא למוחין דאימא. כי מוחין דאבא הם כולם בחינת שמות של הויות במילוים, ודאימא הם שמות דאהיה במילוים.
אבל אין זה שאנו מדברים עתה אלא בחכמה ובינה בלבד דאבא או דאימא, ואח”כ נבאר ענין ב’ המוחין האחרים (הנקראים חסד וגבורה דאבא או דאימא).
וגם דע כי אין אנו מדברים עתה אלא במוחין דו”ק הנכנסים בז”א בעת קריאת שמע, כי אח”כ בזמן הגדלות יורדין אלו המוחין בחג”ת דז”א ובאים לו מוחין אחרים לחב”ד שלו (כמבואר שם בענין הק”ש). וזכור ואל תשכח ענין זה.
עוד יש חילוק בין חכמה דאבא לבינה דאבא עצמו. והוא כי אמת הוא ששניהם הם הויות (וכנזכר), לפי שלעולם באבא הכל הוא בחינת הויות — אבל ההפרש הוא כי חכמה דאבא הוא הוי”ה בד’ אותיות אבל בינה דאבא היא הוי”ה בג’ אותיות לבד, והם יה”ו. לפי שאע”פ שהוא בחינת אבא — עם כל זה היא בינה שבו, ולכן אין בה רק ג’ אותיות יה”ו להורות כי היא בגימ’ אהי”ה, אלא שאינה רק הוי”ה העולה בגימטריה אהי”ה. נמצא כי להיותה מצד אבא היא הוי”ה, ולהיותה מצד בינה היא יה”ו (העולה כמנין אהי”ה כנזכר).
וחכמה ובינה שבאימא הם על דרך הנזכר. כי שתיהן בחינת אהי”ה אלא שחכמה דאימא היא אהי”ה, ובינה דאימא היא אה”י.
אמנם החסדים והגבורות — להיות שאינן מוחין ממש אלא מכריעין — לכך אינם לא שמות הויה ולא שמות אהיה (כי שתי שמות אלו אינן אלא בחכמה ובינה בלבד כנודע), אבל החסדים והגבורות (בין אותם דאבא ובין של אימא) הם בחינה אחרת והוא שמות אהו”ה הנרמז בפסוק א’ת ה’שמים ו’את ה’ארץ [כנזכר בזוהר בפ’ בראשית בכת”י]. והחילוק שיש בין אבא לאימא הוא כי אבא הוא שם ‘אהוה’ בין בחסדים בין בגבורות (ואין הפרש ביניהם אלא במציאות מילוי השם), אבל החסדים והגבורות דאימא הם ג’ אותיות אה”ו לבד (והחילוק שיש בין החסדים להגבורות הוא במציאות מילוי השם).
והנה כאשר נזדווגו אבא ואמא להוציא מאלו המוחין שלהם טיפות (כדי שיהיו מוחין אל ז”א) — נתערבו יחד כולם בתוך היסוד של אימא שהוא הרחם שלה; על דרך מה שביארנו בענין עיבור הראשון דז”א של בחי’ תלת כלילן בתלת שאמרנו שנקרא שם ‘אהיה’ בסוד ד’ בתי תפילין של ראש. וביארנו כי הטעם הוא לפי שהיו ז’ בחינות של מלכים ונכללו זה בזה בעת העיבור. ונמצאו שהם ג’ פעמים ז’ שהם כ”א כמנין ‘אהיה’. והנה גם בעיבור הזה של המוחין היה כך; כי נכללו אלו ד’ מוחין אלו באלו. ונמצא כי מוח החכמה כלול מד’ מוחין האחרים (שהם חכמה ובינה וחסד וגבורה). ועל דרך זה ג’ מוחין האחרים. ונמצא כי הם ד’ מוחין כל אחד כלול מד’ מוחין האחרים — הם י”ו בחינות. וכל ד’ מוחין הכלולים במוח הראשון נקראים כולם ‘חכמה’, וד’ הכלולים במוח השני נקראים כולם ‘בינה’. וכן השאר. וכל זה הוא במוחין דאבא, ועל דרך זה ג”כ במוחין דאימא.
וזה סדר כל אלו המוחין בקיצור נמרץ.
- מוח חכמה דאבא כולל ד’ מוחין והם ע”ב ס”ג מ”ה ב”ן.
- חכמה — יוד ה”י וי”ו ה”י,
- בינה — יו”ד ה”י וא”ו ה”י,
- חסד — יו”ד ה”א וא”ו ה”א,
- גבורה — יו”ד ה”ה ו”ו ה”ה.
- מוח בינה דאבא הוא ג”כ על סדר הנזכר אלא שהן מן ג’ אותיות —
- חכמה — יו”ד ה”י וי”ו
- בינה — יו”ד ה”י וא”ו
- חסד — יו”ד ה”א וא”ו
- גבורה — יו”ד ה”ה ו”ו
- מוח חסד דאבא הוא שם אהו”ה על דרך המילוים הנזכר אלא שהשם הרביעית ביודין והוא”ו שבו חסרה כזה:
- חכמה — אלף הי ויו ה”י
- בינה — אל”ף ה”י וא”ו ה”י
- חסד — אלף הא ואו הא
- גבורה — אלף הי וו הי
- מוח גבורה דאבא הוא שם אהו”ה ג”כ, וסימן מילויו הוא יהא”ה. רוצה לומר יודין ההין אלפין ההין; אלא שג’ ווין הראשונים שבג’ השמות הם חסרים והואו האחרונה שבשם הרביעית היא מלאה באלף, כזה:
- חכמה — אלף ה”י ו”ו ה”י
- בינה — אל”ף ה”ה ו”ו ה”ה
- חסד — אלף ה”א ו”ו ה”א
- גבורה — אלף ה”ה וא”ו ה”ה
וזה חשבונם כדי שלא תטעה
- מוח חכמה הם ע”ב ס”ג מ”ה ב”ן — גימ’ רל”ב.
- מוח בינה הם נ”ז מ”ח ט”ל מ”ב — סך הכל גי’ קפ”ו.
- מוח חסד הם קס”ג קנ”ד קל”ו קנ”ג — גי’ תר”ו.
- מוח גבורה הם קנ”ג קמ”ג קל”ה קמ”ד — גימ’ תקע”ה.
- וסך כללות כל הי”ו מוחין דאבא הם אלף תקצ”ט:
וזה סדר מוחין דאימא.
- מוח חכמה דאימא — ארבעה ‘אהיה’; שנים דיודין ואחד דאלפין ואחד דההין כזה:
- חכמה — אלף ה”י יו”ד ה”י
- בינה — אלף ה”י יו”ד ה”י
- חסד — אלף ה”א יו”ד ה”א
- גבורה — אלף ה”ה יו”ד ה”ה
- מוח בינה דאימא הם על סדר הנזכר אלא שהם מן ג’ אותיות אה”י כזה:
- חכמה — אלף ה”י יו”ד
- בינה — אלף ה”י יו”ד
- חסד — אלף ה”א יו”ד
- גבורה — אלף ה”ה יו”ד
- מוח חסד דאימא הם כדוגמת מוח חסד דאבא אלא שהם מן ג’ אותיות כזה:.
- מוח חכמה — אלף ה”י וי”ו
- מוח בינה — אלף ה”י ואו
- מוח חסד — אלף ה”א וא”ו
- מוח גבורה — אלף ה”י ו”ו
- מוח גבורה דאימא דוגמת גבורה דאבא אלא שהיא מג’ אותיות כזה:
- חכמה — אלף ה”י ו”ו
- בינה — אלף ה”ה ו”ו
- חסד — אלף ה”א ו”ו
- גבורה — אלף ה”ה וא”ו
ואכתוב חשבונם.
- חכמה דאימא קס”א קס”א קמ”ג קנ”א — סך הכל עולים תרי”ו.
- בינה דאימא קמ”ו קמ”ו קל”ז קמ”א, וכולם הם תק”ע.
- חסד דאימא קמ”ח קל”ט ק”ל קל”ח, וכולם הם תקנ”ה.
- גבורה דאימא קל”ח קל”ג קכ”ט קל”ד, וכולם הם תקל”ד.
והנה סך כל המוחין דאבא אלף תקצ”ט, וסך כל המוחין דאימא שני אלפים רע”ה. וסך שניהם יחד הם ג’ אלפים תתע”ד.
הנה נתבאר בחינת המוחין היוצאים מן אבא ואמא לז”א בעת קריאת שמע אשר אחר כך נעשים בחינת מוחין לז”א לחג”ת שבו בעת תפלת י”ח (כמו שיתבאר במקומו).
אבל דע כי אשר אלו המוחין נכנסין[1] להתלבש תוך נה”י דאבא או דאימא — אינם נכנסים כסדר הזה. אמנם הם מתערבין באופן אחר. והוא כי הב’ מוחין דחכמה וחכמה דאבא ואמא,ושני המוחין דחסדים וחסדים דאבא ואמא — כולם מתלבשים תוך נה”י דאבא באופן זה:
- חכמה-דאבא בנצח-דאבא (והוא מוח חכמה דז”א),
- וחכמה-דאימא בהוד-דאבא (והוא מוח בינה שבז”א),
- וחסד-דאבא ביסוד-דאבא (והוא מוח חסדים שבז”א),
- וחסד-דאימא ביסוד-דאבא (והוא מוח הגבורה שבז”א)
נמצא שהחכמה והחסד דאימא, להיותם נקבות, כאשר מתלבשים בנה”י דאבא נקרא ‘בינה’ ו’גבורה’. וגם נמצא כי המוחין דאבא כולם חכמות וחסדים וכולם רחמים.
אבל שני המוחין דבינה ובינה דאבא ואמא, ושני המוחין דגבורה וגבורה דאבא ואמא — כולם מתלבשים תוך נה”י דאימא באופן זה.
- בינה-דאבא בנצח-דאימא (והיא מוח חכמה בז”א),
- בינה-דאימא בהוד-דאימא (והוא מוח בינה בז”א),
- גבורה-דאבא ביסוד-דאימא (והוא מוח חסדים שבז”א),
- גבורה-דאימא ביסוד-דאימא (והוא מוח גבורה שבז”א).
ונמצא כי הבינה והגבורה דאבא, להיותן דכורין, בהתלבשם בנה”י דאימא נחשבין לבחינת חכמה וחסד. ונמצא כי מוחין דאימא כולם בינות וגבורות וכולם דינים.
והנה סיבת התלבשות אלו המוחין מעורבין שלא כסדרן הוא בסוד הנזכר בספר יצירה הבן בחכמה וחכם בבינה; שצריך לשתף בינה בחכמה וחכמה בבינה ולמזגם יחד. ועוד כי בהיותם כך אין חיבור גדול מזה ובזה נמצא איך אבא ואמא שריין כחדא דלא מתפרשן לעלמין . וכל זה נעשה ע”י זווג אבא ואמא, ועל ידי העיבור שבתוך אימא נתערבו ונעשו כסדר הנזכר.
והנה במה שכתבנו לעיל דאימא אין בה רק ג’ אותיות ‘יהו’ יתבאר לך מה שמובא בתיקונים ובזוהר כי שם יה”ו הוא באימא, וז”ל (בתיקון י”ט דף מ”א ע”ב) דכל שמא מג’ אתוון באימא איהו כו’ . והנה שם יה”ו הוא גימ’ ‘אהיה’ שהוא גם כן באימא, והוא לפי שהוא בבינה דאבא (הנקרא גם כן ‘בינה’), ובפרט אחר העירוב הנזכר כשנתלבשו תוך הנה”י שאמרנו כי זו הבינה-דאבא נעשית חכמה במוחין דאימא, ונמצא כי שם ‘יהו’ הוא בבינה.
ויש טעם בזה. לפי שנודע שסוד ד’ אותיות הוי”ה נרמזות באבא ואמא וזעיר אנפין ונוקבא, ולכן אבא (הכולל את כולם) יש בו כל הד’ אותיות, אבל אימא (שאינה כוללת אלא השלשה שלמטה ממנה) אין בה רק ג’ אותיות. ואף שיש להקשות כי כפי זה היה ראוי להיות בה ג’ אותיות הוה, לא ג’ אותיות יהו — כבר תירצתי זה במקומו.
גם בזה תבין למה הוי”ה דמילוי ס”ג הוא באימא. והוא כי הנה בד’ שמות יה”ו אשר בבינה-דאבא (שנעשית חכמה במוחין דאימא כנזכר) יש בהם ל”א אותיות, והם סוד שם “אל” היוצא מהויה דס”ג (שהם ג’ יודין ואלף שיש בהוי”ה זו אשר הם שרש אל הוי”ה דס”ג כנודע, וכנרמז בפר’ פינחס ברעיא מהימנא (ח”ג רמו, ב) רמ”ו ע”ב). והטעם הוא לפי שהיא חכמה דמוחין דאימא ולכן הג’ יודין וא’ שהם שרש הוי”ה דס”ג יוצאים מחכמה דאימא. [אמר שמואל:מה שאמר למעלה בד’ שמות ‘יהו’ יש ל”א אותיות — הענין הוא שהם בד’ מילוים עסמ”ב, ובמילוי דב”ן אין בו רק ז’ אותיות כזה: יו”ד ה”י ו”ו, ולכן הם ל”א אותיות ולא ל”ב]
גם בזה תבין כי לעולם כל ‘הויה’ היא באבא, וכל ‘אהיה’ היא באימא, אבל כאן שהיא בינה-דאבא ואח”כ נעשית חכמה-דאימא — לכן מכח זה לקחה וקנתה אימא הויה דס”ג, אבל בתחלה לא היתה אלא שם של ‘אהיה’ לבד כנודע.
אמנם שאר ל”ב דמספר הוי”ה דס”ג הם יוצאים מן בינה דאימא שיש בה ל”ב אותיות. ועמהם נשלמת אימא בשם ס”ג. והרי ביארנו לך איך יש הוי”ה דס”ג באימא אעפ”י שאין בה הוי”ה אלא ‘אהיה’. והוא כי מאלו השני מוחין הראשונים (שהם חו”ב) נעשית בה בחינת ס”ג שלם כנזכר, אבל השני מוחין אחרים (שהם חו”ג) — הם מכריעין ואינם מוחין ממש כנ”ל. אבל השרש דס”ג שהוא שם ‘אל’ יוצא מחכמה שבה (שהיא הראשונה), ושאר אותיות ס”ג (שהם גימטריה ל”ב) יוצאים מבינה-דאימא (שבה יש ל”ב אותיות בד’ שמות ‘אהי’ במילוי כנזכר). וזכור כלל זה.
ובזה תבין ג”כ מה שאמרו בזוהר בראשית דף י”ח ע”ב (ח”א יח, ב) ה’ אלקינו ה’ גוונין סתימין דלא אתחזן ואתקשרן אל מקום א’ יחוד’ חדא עילא’ כו’ יחודא עילאה שמע ישראל ד’ אלקינו ד’ אחד דא לקבל דא יקוו המים מדידו דקו ומשחתא כו’ . וענין זה ביארנוהו בסוד ק”ש ע”פ שמע ישראל כי אז נכנסין כל אלו המוחין בז”א במלת “אחד”, כי הוא סוד ’אח’ (זעיר אנפין) ד’ (נוקביה) — המקבלים אלו המוחין. וגם יש בו פירוש אחר כי ה’אח’ (שהוא ז”א) מקבל ד’ מוחין. ונמצא כי גם פסוק “יקוו המים” הוא סוד כניסת המוחין ברישא דז”א בסוד מדידו דמשחתא דקו המדה (כנזכר אצלינו שם). והנה אומרו “אל מקום אחד” ירמוז כי המוח חכמה-דאימא הנה הוא ד’ שמות יה”ו במילואם כנ”ל, והם בגי’ מקו”ם, והם ל”א אותיות, והם נכנסין בזו”ן הנקראים ‘אחד’. וזהו “אל מקום אחד“. [אמר שמואל: כך ביאורן של דברים, כי ב’ “יהו” יש בהם ל”א אותיות כאשר פירשנו למעלה. וגם הם בגימטריה ‘מקום’ באופן זה: יה”ו דיודין — נ”ז, ויה”ו דס”ג — מ”ח, ויה”ו דאלפין — ל”ט, ויה”ו דההין — מ”ב. הרי קפ”ו כמנין ‘מקום’. ו’אחד’ הם זעיר אנפין ונוקבא ]
ומוח בינה-דאימא יש בה ד’ שמות ‘אהי’ והם בגימטריה תק”ע שהוא סוד מ”ן דאימא. והם נמשכין ממוח הבינה שבה. והם סוד ה’ גבורות מנצפ”ך כפולות שהם בגימטריה תק”ע[2].
ומוח בינה-דאבא[3] הם בגימטריה תרי”ו, ועם כללות הד’ שמות הם בגי’ כתר. והוא במה שידעת כי כל כתר דז”א הוא מצד אימא (כנזכר בתיקונים)
ומוח חסד-דאימא (שהיא גבורה דאבא) הוא גימ’ תקנ”ה ועולה כמנין ג’ פעמים א”ל במילוי[4]. והנה גבורה-דאבא הוא חסד-דאימא כנזכר, וכבר ידעת כי שם ‘אל’ הוא בחסד. גם ג’ שמות של ‘אל’ הם בסוד “אל שדי אל הויה אל אדני” (כנודע אצלינו בסוד בי”ע).
ומוח גבורה-דאבא (שהיא חסד-דאימא) הוא בגי’ תקע”ה שהוא סוד ב’ פעמים מנצפ”ך; שהם אותיות כפולות ונכללין החמשה בחמשה האחרים שהם יותר בחינות חסדים; והרי הם תקע”ה. ובזה תבין כי גם ביד ימין יש בה מנצפ”ך, לפי שהם מגבורות דאבא והם ביד ימין ובקו ימין.
וכבר נתבאר ענין המוחין דז”א מצד אבא ומצד אימא; אותם הנכנסים בפסוק “שמע ישראל” בעת קריאת שמע כנ”ל:
- ^ אולי צריך להגיה “הנכנסין” – ויקיעורך
- ^ ב’ כפול מנצפ”ך עם י’ אותיות – ויקיעורך
- ^ נלע”ד שצריך להגיה כאן “ומוח חכמה דאמא” — ויקיעורך
- ^ ג’ פעמים אל”ף למ”ד – ויקיעורך
שער הכוונות – דרושי ציצית דרוש ד
דרוש ד’: ונבאר עתה ענין הציצית דע כי הציצית הוא הארות יוצאים מאלו המוחין הנזכר בסוד אור מקיף; היוצא מן אור הפנימי של המוחין דרך שערות ז”א (כנ”ל בדרושים הקודמים בענין הציצית כי סודו הוא אור מקיף). וכל מה שיתבאר בענין הציצית בדרוש הזה הוא בבחינת אור מקיף. ואל תטעה עם היות שאנו מבארים דרך סתם. והטעם הוא כי כל מה שיש במוחים הפנימים הוא ממש כך במוחין דאור מקיף דרך השערות בסוד ציציות כנ”ל.
ודע כי ב’ מיני ציציות הם: התכלת והלבן. רצוני לומר כי בזמן שבית המקדש קיים היה חוט תכלת עם הלבן, ובזמן הזה לא יש כי אם לבן. והענין הוא כי כבר נתבאר ב’ מיני בחינות מוחין יש בזעיר אנפין — אם מצד אבא אם מצד אימא. אמנם המוחין דמצד אבא — אין לנו עתה עסק בהם לפי שהאור היוצא מהם הוא סוד הציץ של כ”ג שהוא ממוחין דאבא [ולכן נקרא ‘ציץ’ דכורא, כנזכר בפר’ שלח לך דף קע”ד ב’ ברעיא מהימנא (ח”ג קעד, ב), ועי”ש. אבל ה’ציצית’ הוא ממוחין דאימא, ולכן נקרא ‘ציצית’ בלשון נקבה. ] [ וזהו הטעם שציץ של כ”ג היה נתון למעלה מן התפילין ולמטה מן המצנפת. והטעם הוא כי גם התפילין הם אורות מוחין דאימא כנז”ל, אבל הציץ הוא ממוחין דאבא.
וזהו הטעם שהיה מפותח על הציץ “קדש להשם”, כמו שידעת שכל ‘קדש’ הוא באבא בסוד “קדש לי כל בכור”. ונודע כי כל קדושה היא בסוד המוחין. ובפרט באלו מוחין דאבא. וגם במה שהודעתיך באדרא רבא דף קכ”ח ע”ב (שעמ”ר דף קכח:) בענין ת’ אלפי רבוא עלמין דאתפשטו מחוורא דרישא דא”א כי אבא הוא הוי”ה דע”ב דיודין, ובה ד’ יודין, וכל יו”ד כלולה מק’, והוא סוד ק”ש, ועם הד’ יודין עצמן — הרי ‘קדש’. והיה אור המוחין דאבא בוקע משני צדדי האזנים ובמצח; אור החכמה וחסד מצד ימין, ואור בינה וגבורה מצד שמאל. והיו האורות מתפשטין בכל המצח. ונלע”ד כי שם ההויה הכתוב בו היה גם כן על דרך זה; י”ה מצד זה, ו”ה מצד זה. ואמנם אני מסופק במה ששמעתי ממורי ז”ל אם הציץ היוצא ממוחין דאבא הוא על דרך תפילין היוצאים ממוחין דאימא — וכפי זה היו ג”כ בחי’ ציציות יוצאין מן מוחין דאבא כמו שיוצאים ג”כ ציציות ממוחין דאימא; או אם נאמר דממוחין דאבא לא היו יוצאים רק אורות הציץ לבד. וצ”ע. ]
ונבאר ענין הציציות. כי הנה נתבאר לעיל כי שני מיני ציציות הם;
- האחד מלבן ותכלת — כמו שהיה בזמן שבהמ”ק קיים,
- והב’ כולו לבן — כמו שאנו נוהגים עתה בזמן הזה.
והנה שני בחינות אלו של הציציות, שניהם ממוחין דאימא לבד, לא מאבא. אלא שהציציות דתכלת ולבן הוא יוצא ממוח חכמה-דאימא (אשר בתחלה היתה בינה דאבא כנ”ל) ולכן היה נוהג בזמן שבית המקדש קיים. אבל ציצית הלבן שאנו נוהגים בו היום הוא מד’ מוחין הכלולים בבינה-דאימא (שהיא עצמה בינה דאימא בתחילה). וזהו הטעם שאין לנו תכלת בזמן הזה.
והרי נתבאר לך ענין הד’ ציציות שהם מוח אחד, וגם אמרנו שהם ד’ מוחין כנז”ל בדרוש שקדם לזה. והכל אחד. כי הם ד’ מוחין הכלולים במוח בינה דמצד אימא כנזכר. האמנם משני מוחין דחסד וגבורה אין ציציות בפני עצמן כי אינן סוד מוחין אלא בחינת מכריעין, ולכך נטפלין להם (כמו שיתבאר לקמן).
ונבאר תחילה ענין הציציות שהיו נוהגים בזמן שביהמ”ק קיים מתכלת ולבן היוצאין ממוח חכמה דאימא (שהיתה תחילה בינה דאבא). והנה בחכמה זו דאימא יש בה ד’ שמות יה”ו, וכנגדם הם ארבע ציציות בארבע כנפות הטלית. ובאלו הארבע שמות יש א”ל אותיות. לפי שג’ שמות הראשונים — כל אחד יש בו ח’ אותיות (כנגד שמונה חוטין שבכל כנף), אבל השם האחרון דמילוי ההי”ן אין בו אלא ז’ אותיות — ולכן היו ז’ חוטי לבן ואחד של תכלת משלים לח’ חוטין. והענין הוא כי השם הרביעי הוא סוד מילוי ההין, וכל ההי”ן הם במלכות, וגם בחינת התכלת הוא מלכות (כנודע אשר הוא סוד הה’ אחרונה דהויה החסירה משם “יהו”). וכדי להשלים חשבון הל”ב חוטין אנו לוקחים את המלכות שהיא התכלת עמהן כדי להשלימן.
אבל כפי זה לא היה צריך להיות התכלת אלא חוט בכנף רביעי, ולא בכל ציציות מהד’? אבל הענין הוא כי עיקר הבחינה המשלמת לל”ב חוטין הוא בכנף רביעי שהוא במילוי ההי”ן (שהוא סוד הנקבה כנ”ל) אלא שגם בשאר ג’ ציציות אנו מניחים בהם תכלת דרך רמז בלבד; יען כי הם דכורין ואינן צריכין אליו.
והנה אף בזה הכנף הד’ אין אנו לוקחים המלכות עצמה — שאם כן היתה הוי”ה שלימה והרי אין כאן אלא שלש אותיות יה”ו בלבד?! אבל מה שאנו לוקחין הוא המילוי שלה בלבד. והענין הוא כי מן הה”א אחרונה של ההוי”ה (הכוללת אבא ואמא וזו”ן) יוצאת הוי”ה אחד במילוי ההין הרומזת במלכות. וכשנקח אותיות מילוי המילוי של ההויה ההיא יהיו כ”ג אותיות כמנין חוט כזה: יו”ד ו”ו דל”ת ה”ה ה”ה וא”ו וא”ו ה”ה ה”ה. וזהו סוד החוט החסר ממנין הל”ב חוטין כנ”ל. ואנו משלימין אותו ע”י המילוי הזה בסוד התכלת. והנה בפסוק לא נזכר חוט אלא “פתיל תכלת” — והוא לרמוז כי בסוד המלכות הנקרא “פתיל תכלת” היא ג”כ כלולה מעשר כנודע ונמצא כי יש בה עשרה הויות דההין שכל הויה בגימ’ ב”ן וי’ פעמים ב”ן הם בגימ’ פתיל. ובזה יתבאר לך ענין התכלת כי יש מאמרים בזוהר ובתיקונים שנראין דפליגי אהדדי. וכולם הם אמת. כי התכלת הוא בג’ מקומות וכולם א’. והוא כי הלא הוא בחינת המלכות שבחכמה-דאימא (הנקרא בתחילה בינה-דאבא).
וכנגד ט”ל אותיות שיש בארבע שמות אלו דע”ב ס”ג מ”ה ב”ן הם ט”ל כריכות שבציצית שהם י”ג חוליות.
והנה מן החו”ג של המוחין דאימא אינם יוצאין ציציות בפני עצמן כי הם נכללין בשני המוחין העליונים. וזהו הטעם שצריך שיהיו החוטין כפולים ושזורים, ודבר זה הוא לעיכובא; כי הם בחינת חסדים וגבורות אשר אינם נחשבים למוחין בפני עצמן אבל נכללין בעליונים. ולהורות זה צריך להיותם כפולים ושזורים יחד.
האמנם באלו הציציות של התכלת שבזמן בהמ”ק אשר אינם אלא ממוח חכמה דאימא ומוח חסדים אשר למטה מהם בדעת הם נכללים בציציות התכלת (והלבן) והנה הם ל”ב חוטים אחרים שהם כנגד ל”ב אותיות שיש בד’ שמות אהו”ה שבמוח החסד דאימא (שהיה נקרא תחילה גבורה דאבא כנ”ל). ואלו הל”ב דחסדים נכללים עם הל”ב דחכמה-דאימא ונעשים ל”ב חוטים שזורין יחד. והבן זה. והנה ע”י היות ל”ב חוטין באלו החסדים היה בנו כח להשלים גם את הציציות דחכמה דאימא לל”ב חוטין עם התכלת; שאם לא כן לא היה בנו כח להוסיף החוט ההוא החסר למעלה.
ונבאר עתה הציציות שאנו נוהגים בזמן הזה שהם לבן בלתי תכלת. כי אמת הוא שאף בזמן הזה אין אור חכמה דאימא נפסק מלהאיר ולצאת בסוד הציציות הנזכר עם התכלת — אלא שאין לנו עתה כח שיעשה הדבר ההוא על ידינו. אבל ודאי הוא שגם כן הוא יוצא בהתלבשותו בציצית היוצא ממוח בינה דאימא, וא”כ כפי זה מוכרח הוא שיהיה הציצית דחכמה-דאימא רמוז בציצית דבינה-דאימא (כמו שיתבאר למטה בע”ה).
והנה כדוגמת מה שנתבאר בציציות היוצאים מחכמה-דאימא — כך הוא ממש בציציות היוצאים מד’ מוחין הכלולין במוח בינה-דאימא; לפי שאין בנו כח עתה רק עד מוח בינה דאימא, ולא יותר. והחילוק שביניהם הוא כי שם היה חסר חוט א’ להשלימן לל”ב ולכן הניחו בו חוט של תכלת שהיא המלכות לחברה עמהם כנ”ל. אבל בבינה דאימא יש ל”ב אותיות שלימות בד’ שמות שבהם כנגד ל”ב חוטין וכולו לבן; כי אין צורך אל תכלת שהוא מלכות להשלימם. ובזה תבין איך גם בזה”ז שאין לנו תכלת — אין התכלת מעכב את הלבן כנזכר במשנה, והלבן לבדו הוא מצוה גמורה מן התורה. והוא כי להיות שהם ב’ מיני ציציות — אחד מחכמה-דאימא ואחד מבינה-דאימא — ולכן התכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת. ואילו הכל היה בבחינה אחד היה ראוי שהלבן היה מעכב את התכלת והתכלת את הלבן.
עוד יש חי’ אחר כי בטלית של תכלת היו החוטין השזורין והכפולין מבחי’ החסדים דאימא הנכפלות והנכללות עם חוט החכמה דאימא כנ”ל. אבל בטלית הלבן שלנו החוטין השזורים והכפולים הם בחינת הגבורות דאימא הנכללות בחוטי בינה דאימא על דרך הנ”ל ממש.
ועתה נבאר מה שנזכר לעיל כי אף בזה”ז יוצא האור של מוח החכמה-דאימא בסוד ציציות בהתלבשות ציצית בינה-דאימא, אלא שאינו על ידינו, וא”כ מוכרח הוא שיהיה נרמז ציצית-חכמה בציצית-בינה דאימא. והענין הוא כמש”ל כי המוחין דז”א נקרא ‘חיים’ שהם חיי המלך (כמבואר אצלינו בסוד התפילין), ושני המוחין האלו (שהם חכמה ובינה דאימא) נקראים “שנות חיים” — כי עיקר שם ‘חיים’ הוא בחכמה ובינה ולא בדעת, וגם נקראים “שנות” כי השמות שלהם הם בגימטריה שנות[1].
והנה כל הארות אלו המוחין אינם יוצאים בגלוי תוך ז”א אלא מן החזה ולמטה; אחר כלות יסוד דאימא. וכולם עוברים בתוכו ויוצאין לחוץ. וכבר הודעתיך שהיסוד נקרא ‘יוסף’ העולה בגימ’ קנ”ו. והענין הוא כי יסוד דאימא לוקח קנ”ו אורות מאלו המוחין, ושאר האורות יוצאין מתוכו לחוץ בגופא דז”א. ואם תסיר קנ”ו מ’שנות’ — ישארו ת”ר, כמנין ציצית. ונמצא כי מספר האורות היוצאים מיסוד דאימא הנעשים ציצית הם ת”ר אורות כמספר ציצית. [וזכור ואל תשכח מה שהקדמתי לך לעיל בתחילת הדרוש כי כל דרושינו זה הוא בסוד אור המקיף בלבד שהוא סוד הציצית אשר הוא כדמיון מה שיש באוה”פ].
[ ודע כי זה שכתבתי לך כי היסוד הלוקח קנ”ו אורות הוא היסוד דאימא — זהו מה שכתבתי מדברי מורי ז”ל. וגם הבנתי מדבריו הבנה אחרת, והיא יותר אמיתית בעיני. והוא מה שהודעתיך במקום אחר שזווג הנעשה בתפלת המנחה הוא מישראל עם לאה אשר איננה מתפשטת רק עד החזה דז”א, ושם בחזה ההוא יש בחי’ יסוד אשר בו מזדווג ישראל עם לאה הנזכר (ושם ביארנו עניינו). והנה גם היסוד הזה ראוי לקרותו ‘יוסף’ גם כן, כי הנה הוא יסוד דכורא. וגם כי יוסף עצמו (שהוא בחי’ יסוד למטה) הוא העולה למעלה בסוד הזווג הנזכר [כמה שנזכר בפרשת פקודי דהיכלות, כי יוסף איהו לתתא ואיהו לעילא]. וזה היסוד הוא הלוקח קנ”ו אורות לצורך זווג לאה, והשאר הם נעשים בחי’ הציציות כנזכר. ולכן אין הציציות נתלים אלא מן החזה ולמטה כנ”ל בדרוש שקודם לזה. ועיי”ש. ]והנה לפי שהן נמשכין דרך היסוד דאימא אשר נודע כי הוא שם ‘אהיה’ במילוי ההי”ן — והוא בגימטריה ‘כנף’ עם הכולל. וז”ש “מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק” — ‘כנף’ שהיא אהיה דההי”ן.
גם אפשר לומר כי גם כל הג’ אחרונות שבה (שהם נה”י) יש בהם שם אחד של אהיה דההי”ן. (כמבואר אצלינו כי בהיותם באימא עצמה יש שם ‘אהיה’ דיודין בג’ ראשונות שבה, ו’אהיה’ דאלפין בג’ אמצעיות שבה, ודההין בג’ אחרונות שבה. והנה כשנכנסים נה”י שבה בזעיר אנפין — אז נעשה מהן פרצוף אחד שלם מי’ ספירות ואז נעשה ‘אהיה’ דיודין בנצח, ודאלפין בהוד, וההין ביסוד. ואם כך הוא נמצא כי הד’ מוחין לוקחין מהארת לבוש הבינה אשר להם והם ד’ אהיה דההין שהם סוד ד’ כנפות הטלית. ובבחי’ ראשונה שאין אהיה דההין אלא ביסוד — עם כל זה בעוברם דרך שם לוקחים ההארה משם והוא בסוד אהיה דההין והם ד’ כנפות ארבע פעמים כנף.
והנה גם בסוד זה המלבוש הנקרא ‘כנף’ — הוא גם כן מורה על שם ‘ציצית’. כי ד’ פעמים כנף הם בגימטריה ציצית. והנה אחר צאתם לחוץ — אע”פ שכולם לקחו הארה מ’אהיה’ דההין הנזכר — עם כל זה מציאותן של עצמן לא נתבטלה. והוא כי נודע כי בחו”ב חו”ג דמוחין דאבא יש בהם ד’ הויות ע”ב ס”ג מ”ה ב”ן. וכנגדם באימא הם ד’ אהיה במילואם — ב’ הראשונים ביודין, והשלישי דאלפין, והרביעי בההין. וא”כ אלו הד’ מוחין היוצאין הם ד’ בחינות אלו של ‘אהיה’. והנה ב’ הציציות מהם הם כלפי פנים דז”א, ושני הציציות מהם הם כלפי אחור דז”א. ושני הציציות שהם כלפי אחוריו הם לצורך נוקבא דז”א, ושל כלפי פניו הם לצורך יעקב. והענין הוא כי הד’ ‘אהיה’ אלו הם בגי’ יתר”ו, ואם תסיר מהם י”ו אותיות הפשוטות ישאר ת”ר כמנין ‘ציצית’. הרי כמה פעמים רמזנו ענין הציצית.
ועתה נבאר ענין הי”ו אותיות הנזכר מה נעשה בהם בהסירנו אותם כנזכר. והוא כי השני אהיה דיודין הם מצד פנים והם ליעקב שהם גימ’ שכ”ב (כי הוא בחינת טפת הזכר ולכן נרמז בלשון ‘שכיבה’). ושני ‘אהיה’ דאלפין ודההין הם לרחל מצד אחורי הז”א והם בגי’ רצ”ה עם הכולל. וכשתסיר מהם ח’ אותיות הפשוטות כנזכר ישארו רפ”ז שהוא רפ”ו עם הכולל, והוא סוד “פרו ורבו”, כי בכח אלו הנקבה פרה ורבה. וה”ס מנצפ”ך העולה פר”ו עם הכולל.
והנה אם תצרף ח’ אותיות הנזכר עם שכ”ב הנזכר של יעקב ועם ח’ אותיות אחרות הפשוטות של שני אהיה דיודין דיעקב — יהיו כולם גימטריה “וישכב“. וזהו סוד מה שאמר הפסוק “וישכב עמה בלילה ההוא”; כי אלו שני ‘אהיה’ הנזכר נותנן אליה בעת שוכבו עם הנקבה. והוא גם כן סוד וי”ש כ”ב — שהם כ”ב אתוון; כי הה’ אותיות מנצפ”ך הכפולות כבר לקחתם רחל. ובזה לא פליג עם מה שהתבאר בדרוש אחר בענין הציצית שאמרנו כי כל הד’ ציצית הם לרחל. וב’ דרושים אלו מכוונים אל האמת. כי בתחילה לוקחת רחל שנים ויעקב שנים. אחר כך בעת הזווג שחוזרות פב”פ — אז ניתנים אליה כל הד’ הנזכר.
- ^ ד’ שמות בינה דאבא (קפ”ו) עם ד’ שמות בינה דאמא (תק”ע) כמבואר לעיל דרוש ג’ — ויקיעורך
שער הכוונות דרושי ציצית דרוש ה
דרוש ה’. ענין הציצית והתפילין וההפרש אשר ביניהם
כבר הודעתיך כי הציצית הוא בחי’ אור המקיף אל ז”א. וזהו בשני מציאות: ( א ) האחד הוא בזמן היותו בסוד העיבור תוך אימא עילאה, ( ב ) והשני הוא בזמן היניקה. וענין זה איננו חסר לעולם, לפי כי שני בחי’ אלו (דעיבור ויניקה) אינן חסרים אפילו לבחי’ העולמות אחר החרבן, ויש להם אור מקיף אפילו בבחי’ העולמות.
אבל התפילין הוא אור מקיף מבחינת זמן השלישי דז”א הנקרא ‘גדלות דמוחין’, והוא יותר גדול ומעולה מבחינת הציצית. וענין זה לאחר החורבן חסר לעולמות החיצונים. כנודע כי אחר החורבן אין זווג אלא לבחינת הנשמות (שהם פנימיות העולמות), ואין זווג לבחינת העולמות בימי החול שאז נאמר “הן אראלם צעקו חוצה”, כי המלאכים הם חיצונים בבחינת העולמות, ואין להם זווג בימי החול.
- ובזה תבין למה צריך ללבוש הציצית קודם התפילין, לפי שהציצית הוא בחינת אור מקיף לב’ בחינות הראשונות (שהם עיבור ויניקה) אשר כנגדם הם ד’ כנפות ציצית קטן (כנגד עיבור) וטלית גדול (כנגד יניקה). ואין טלית שלישי כנגד הגדלות של המוחין. ולכן אח”כ מניחין התפילין שהם כנגד זמן הגדלות של המוחין.
- גם בזה תבין טעם למה צריך שהטלית יכסה על התפילין. והוא לפי שהציצית הוא כנגד העולמות החיצונים והתפילין כנגד אור מקיף של בחינת הנשמות שהם פנימיות העולמות, ולכן הציצית החיצון יכסה על מקום התפילין שהם הפנימיות.
- גם בזה תבין טעם איך גדולה קדושת התפילין מקדושת הטלית.
ואמנם ענין הציצית הוא זה: כתיב “ויטע אשל בבאר שבע”, כי אברהם שהוא סוד מימי החסד גורמין להצמיח שערות הראש (שהם דמיון אשלים ואילנות), ויש ג’ מיני שערות — א’דום ש’חור ל’בן, ר”ת אש”ל. והנה
- שערות רישא דנוקבא דז”א הם אדומים כמו שכתוב “ודלת ראשך כארגמן”,
- ודז”א הם שחורות כמו שכתוב “קצוותיו תלתלים שחורות כעורב”,
- ודאריך אנפין הם לבנות כמו שכתוב “לבושיה כתלג חוור ושער ראשיה כעמר נקי”.
והנה ענין השערות דז”א הם סוד הציצית כמו שיתבאר, כבר ידעת כי קוצא חד דשערי יש ברישא דאריך אנפין נגיד עד רישא דז”א ומכה ובטש במוחין דז”א (שהם כפולים מצד אבא ומצד אימא כנודע), ומוציא הארתם לחוץ. ומן ההארה היוצא ממוחין דמצד אבא נעשה בחינת הציץ של כ”ג, וזהו ‘ציץ’ דכורא, ולכן לוקחו ז”א לעצמו. והארה היוצאת ממוחין דמצד אימא נעשה הציצית נוקבא, ולכן ג”כ נותנו ז”א לנוקבא (כמו שיתבאר). נמצא כי ציץ וציצית הוא מאות צ’ של ‘צלם’ דאבא ו’צלם’ דאימא. והנה ענין הציצית הוא סוד הארה עליונה של ל’ ד’צלם’ שנעשה אור מקיף לז”א והוא סוד בחינת הטלית. [אמר הכותב חיים: הנה פליג דידיה אדידיה. בתחילה אמר שהוא צ’ דצלם ולבתר קאמר שהוא בלמד דצלם?!]
והנה ענין המקיף הזה כבר ידעת עניינו; כי אור המקיף היוצא משערות אריך (שהוא כתר) הם מקיפין לו לעצמו. וכן החכמה — המקיף שלה הוא לעצמה. אבל אור המקיף דבינה (הנקרא פום ממלל רברבן) משם יוצא אור מקיף לו”ק תחתונות.
והנה מקיף ז”א הוא הטלית, וצריך לבאר למה הציצית נקרא “תשמישי מצוה” והתפילין “תשמישי קדושה“? והענין כי הציצית נקרא ‘תשמישי מצוה’ לפי שהם מאירים אל הנוקבא דז”א הנקראת ‘מצוה’, אבל התפילין הם נקראים ‘תשמישי קדוש’ה לפי שהם בחינת אור מקיף אל המוחין דז”א הנקראים ‘קדושה’.
והנה שערות רישא דז”א יש בהם ג’ בחינות ואלו הם:
- קוצים ממוח הדעת. [ וז”ש “קווצותיו תלתלים” כי הקוצים הם מי’ שמות ‘אלהים’ שבדעת, ה’ גבורות וה’ חסדים, מבחינת הקטנות כנודע כנ”ל; כי הציצית אינו מן הגדלות. והנה י’ פעמים ‘אלהים’ הם גימטריה ת”ל ת”ל — ת”ל חסדים, ות”ל גבורות; ועם ן’ אותיות שבהם (עשרה פעמים ה’ — הרי ן’) — הרי ‘תלתלים’. ]
- והנימין הם ממוח הבינה
- והשערות הם ממוח החכמה.
ודע
- כי השערות הם קטנים, והם אור מקיף לז”א עצמו
- והנימין הם בינונים, והם אור מקיף ללאה
- והקוצים הם ארוכים, והם אור מקיף לרחל.
ודע כי השערות למעלה הם שחורים לפי שהחסדים הם מכוסים תוך יסוד אימא וגם להיותם מבחינת מוחין דקטנות דאלהים שהם דינים. אבל כאשר נמשכים מן החזה ולמטה ומתגלים — אז מתלבנים חוטי הציצית (כנודע שהם שחורים כי הם סוד דינים דדכורא, קשין ברישא ונייחין בסופה). וגם כי אח”כ בבא מוחין דגדלות נבקע היסוד דאימא שבמקום החזה ויוצא הארה משם ומאיר ומלבין חוטי הציציות השחורות שבבחינת הקטנות.
ולטעם זה צריך ליקח ולקבץ כל הד’ ציציות בעת הקריאת שמע וישימם כנגד החזה והלב — כי שם מקום גילוי, הארת החסדים דגדלות כדי שיתלבנו הציציות ויתמתקו הדינים שבהם. ואמנם הם ח’ חוטין לפי שכיון שהחוטים הם השערות היוצאות מן מוחין דקטנות, והנה בדעת דז”א יש בו מצד אבא ב’ ‘אלהים’ שהן ארבע וכן בדעת דמצד אימא יש בו ב’ ‘אלהים’ שהן ארבע — סך הכל ח’ ‘אלהים’.
[ אמר הכותב חיים: נלע”ד שטעה השומע. וכן צ”ל שהם ד’ מוחין דמצד אבא, וארבע דמצד אימא, וכולם בחינת ‘אלהים’. וכן עד”ז יש בו ד’ מוחין דמצד אבא (שהם ד’ יה”ו במילוי ע”ב ס”ג מ”ה ב”ן) וד’ אחרים מצד אימא (שהם ד’ אה”י — ב’ דיודין, וא’ דאלפין, וא’ דההין), וכולם מבחי’ מוחין דגדלות. ולכן היו ח’ חוטין גם כן. ]ומה שאמרו רז”ל שנקב הציצית בטלית לא יפחות מקומו משיעור קשר גודל — הטעם הוא לפי שכשנכנסים הנצח-הוד דאימא בתוך ז”א — אינו נכנס רק ב’ פרקים שבהם לבד, וכשבוקע ירד השפע וחוזר לאחוריו וחוזר ומסתלק מן אלו ב’ פרקים שנכנסו תחילה והיו בלתי הארה כלל. אבל בפרקים השניים לא נסתלק מהם השפע והאור לגמרי כי עדיין נשאר בהם קצת רשימו של הארה. ולכן שם במקום ההוא שיש בו קצת רושם הארה צריך לעשות נקב הציצית כדי שיהיה להם קצת הארה ע”כ:
שער הכוונות – דרושי ציצית דרוש ו
דרוש ו’: ועתה נבאר קצת דקדוקים שיש בענין הציצית וגם מנהגי מורי ז”ל
- הנה ט”ל כריכות שיש בציצית הם בחי’ ט”ל אותיות שיש ב’אהיה’ דההי”ן, בפשוט ומלוי ומילוי המילוי. לפי שסוד הציצית הוא ב’אהיה’ דההין העולה כנף כנ”ל. ולכן נבאר ענין עשיית הציצית כפי מנהג מורי ז”ל.
הנה צריך הציצית לעשותו שליש אחד גדיל ושני שלישי ענף. והטעם הוא לפי שכיון שהציצית לצורך הנקבה והנה מקומה הוא בחזה דז”א שהוא בסוף שליש העליון דתפארת שבו — וכנגדו יעשה שליש אחד גדיל. וכנגד שני שלישים התחתונים דת”ת אשר שם היא הנוקבא יעשה שם שני שלישי ענף. ואמנם הגדיל יעשהו חוליות חוליות, כל חוליא מג’ כריכות. ובתחילה יקשור שני קשרים סמוך לכנף ויכרוך ז’ כריכות, ויקשור ב’ קשרים אחרים ויכרוך ח’ כריכות, ויקשור ב’ קשרים אחרים ויכרוך י”א כריכות, אח”כ יקשור ב’ קשרים אחרים ויכרוך י”ג כריכות, ויקשור ב’ קשרים אחרים והרי הם ט”ל כריכות כמנין ט”ל אותיות ‘אהיה’ דההין כנ”ל; כמספר יהו”ה אחד.
- ובענין קשירת ראשי כל חוט וחוט של הציצית כדי שלא יתפרדו משזירתן — ראיתי למורי ז”ל שלא היה מוחה בזה, אף כי יש בזה מפקפקין. ואדרבה נ”ל שהיה חפץ בקשירת ראשיהם.
- גם ראיתי למורי ז”ל שבציצית קטן היה עושה שני נקבים סמוכים זל”ז (כעין נקודת צירי) בכל כנף מד’ כנפות הטלית. והיה מוציא חוטי הציצית דרך שני הנקבים ההם באופן שיהיו שני קצוות חוטי הציציות מתגלים בצד א’ החיצון. וסברא זו הביאה בספר האגור. אבל מורי ז”ל לא היה עושה כן אלא בציצית קטן ולא בגדול.
- גם צריך לכסות התפילין שבראש בטלית כנזכר אצלינו טעם הדבר לעיל. ובענין שנהגו להתעטף בטלית גדול בליל יוה”כ יתבאר ג”כ זה, עיי”ש.
- ובענין הטלית הגדול — נודע ענין עטיפת הראש, משא”כ בטלית קטן. אבל מורי ז”ל כשהיה לובש טלית קטן ביום וכשהיה יוצא מבית המרחץ או מבית הטבילה וכיוצא בזה היה נוהג לעטף ראשו בו ממש והיה מברך “להתעטף בציצית” ואח”כ היה שומטו מעל ראשו ומורידו על שני כתיפיו כדרך לבישתו.
- גם ראיתי למורי ז”ל שהיה מברך “להתעטף בציצית” כשהיה בבית הטבילה כנזכר. גם הטלית קטן היה לובשו למטה משאר מלבושיו ע”ג חלוקו שלא כאותם המתייהרים ללבשו ע”כ בגדיו וטעות גדול הוא בידם הפך האמת.
- גם לא היה מסיר תפילין וטלית עד שהיה גומר כל התפילה ועלינו לשבח וע”כ נקוה לך כו’.
- והנה בענין הטלית קטן צריך שתדע מה שיתבאר לקמן (בסדר עליית התפילה של שחרית דחול) איך עולים העולמות. ושם נתבאר כי ציצית קטן הוא בחיצוניות היצירה ולא בפנימיות. ובמקום אחר אנו מוצאין כי ציצית קטן הוא בעשיה. והענין הוא [כי] הציצית קטן הוא בהיותו בבחי’ הקטנות דעיבור ראשון דג’ כלילן בג’ וזה עצמו הוא סוד העשיה. והענין הוא כי אז אין בז”א אלא סוד העשיה. אבל הטלית גדול הוא בסוד היצירה דגדלות ממש. ונמצא כי טלית קטן הוא ביצירה בהיותה בקטנות שהיא סוד העשיה.
דרושי ציצית דרוש ז
דרוש ז’: בכוונת האדם בעת שמתעטף בציצית ובו יתבאר ד’ כוונות שיש בד’ מצות הרמוזות בד’ אותיות של הויה ואלו הם: תפילה וציצית ותפילין וק”ש
דע כי ד’ כוונות יש בד’ מצות הרמוזות בד’ אותיות הויה. וטוב הוא לכוין בהם תמיד באופן שנבאר.
הנה לפעמים האדם מבטל א’ מד’ מצות הנזכר בשוגג או אפילו במזיד וארבעתן הם מצות עשה מן התורה.
- וכאשר האדם איזה פעם מתבטל מלהתפלל ביטל מצות עשה שנאמר “ועבדתם את ה’ אלקיכם” זו תפלה. והעובר על מצוה זו פוגם בה’ אחרונה של הויה.
- והמבטל מצות ציצית פוגם באות ו’ של הויה
- והמבטל מצות תפילין פוגם בה’ ראשונה של הויה
- והמבטל קריאת שמע פוגם באות י’ של ההויה.
הרי ארבעתן כסדרן מלמטה למעלה.
וכדי לתקן הפגמים הנזכר צריך האדם לייחד ד’ יחודים אלו שנזכיר כל יחוד כפי הפגם שכנגדו וזה סדרן, מלמעלה למטה.
- כנגד פגם היוד דביטול קריאת שמע תכוין כשאתה קורא קריאת שמע ביחוד זה: והוא שתכוין לעשות הויה באופן זה: תחילה תקח אות ה’ אחרונה לבדה (לרמוז אל המלכות המתעוררת תחילה), ואח”כ תחבר הה’ הנזכר עם אות הו’ (לרמוז אל התחברות המלכות עם ז”א). ואחר שנתחברו להעלות מ”ן למעלה לאבא ואמא — אז תחבר שני אותיות י”ה זו עם זו (לרמוז אל חיבור אבא ואמא). ותכוין כי חיבור זה הוא בגי’ א”ל בזה האופן: ה’ ה”ו י”ה הם בגי’ א”ל והם סוד שם ייא”י היוצא משם ס”ג (כמו שיתבאר לקמן בכונת מלת “אחד” דפסוק “שמע ישראל”).
- וכנגד פגם ה’ ראשונה בביטל מצות תפילין תיחד זה היחוד שהוא בהא ראשונה באופן זה: תחילה תחבר ב’ אותיות י”ה (שהם אבא ואמא שרוצים להזדווג לתת מוחין לזו”ן), ואח”כ עולה ה’ אחרונה ומתחברת עם ו’ (שהוא סוד התחברות זו”ן כדי להעלות מ”ן אל אבא ואמא שנתחברו כנזכר), ואח”כ יורדת ה’ עילאה ומתחברת עם אות ו’ (שהוא ענין כניסת נה”י דאימא תוך ז”א לעשות לו מוחין, ועל ידי כן יוצאין התפילין כמשי”ת לקמן).
ותכוין כי חיבור זה הוא גי’ הבל שהוא מילוי שם ס”ג; לפי שאימא היא הויה דס”ג והיא הגורמת להוציא תפילין (כנזכר בתיקונים דאימא על ברא נעשית בחי’ תפילין). והוא באופן זה: י”ה ה”ו ה”ו בגי’ ל”ז שהוא הב”ל.
- וכנגד פגם ו’ של ההויה בביטול מצות הציצית תיחד יחוד זה: ותכוון לחבר י”ה (שהם אבא ואמא) עם ו’ (שהוא ז”א, הנעשה לו אור מקיף שהוא הטלית), ואח”כ תחבר אות ו’ עם ה’ אחרונה (והוא רמז שנותן הז”א לנוקבא בחי’ אותם הציציות הנוטפין עליו כנזכר בדרושים שקדמו). ותכוין כי חיבור זה הוא גי’ ל”ב והוא באופן זה: יה”ו ו”ה — הרי ל”ב, לרמוז אל הל”ב ציציות כנגד ל”ב נתיבות חכמה.
- וכנגד פגם ה’ אחרונה בביטול מצות התפלה תיחד זה היחוד: ותכוין בתחילה להעלות אות ו’ עם ה’ ראשונה, ואח”כ עולים יחד (אות ה’ ראשונה ואות ו’) אל אות י’, ומתחברין שלשתן, ואח”כ נקשרת אות ה’ אחרונה עם שלשה אותיות הנזכר. ותכוין כי חיבור זה עולה גי’ ח”ן בזה האופן: ו”ה וה”י ה”ו ה”י.
והנה מקום כונות אלו היחודים. תכוין בהם כל יחוד במקומו. כיצד? כשתאמר ק”ש דשחרית או דערבית כי אלו הם בלבד מצות עשה קודם שיתחיל ק”ש יכוין ביחוד שלו וכנ”ל. וכשיניח תפילין יכוין ביחוד שלו. וכשיתעטף בציצית יכוין ביחוד שלו. וכשיתפלל תפילת י”ח שהיא ג”כ מ”ע ערב ובקר וצהרים יכוין ביחוד שלו אחר שיאמר פסוק “אדני שפתי תפתח” קודם שיתחיל ברכת אבות.
ואמנם גם בעת שכבך על מיטתך בלילה כאשר תאמר וידוי (כנזכר אצלינו במקומו) באמרך “אם חטאתי לפניך ופגמתי באות י’ ראשונה של הויה כולי” אז תכוין על ביטול ק”ש ותכוין אל יחוד שלו. וכן בשאר ד’ אותיות.
גם כשתברך ל’התעטף בציצית תכוין בר”ת שהם ל”ב חוטי הציציות, והם סוד ל”ב נתיבות חכמה.
ודע כי האדם צריך להסתכל בציציות בכל שעה ורגע כמו שכתוב “וראיתם אותו”, והוא תועלת גדול לנשמה שלא יזדמן חטא לידו אם יזהר בכך וגם ישיג תועלת גדול. אבל בכונת ההסתכלות יש ב’ כונות. כי המסתכל בהם בעת תפלת שחרית בק”ש (דהיינו כשאומר פרשת ציצית) צריך לכוין באופן אחר (וכמו שנבאר שם במקומ’ בע”ה). אבל המסתכל בהם שלא בזמן התפילה צריך לכוין כונה אחרת שנבארה בע”ה שם במקומה והיא זו:
דע כי צריך להסתכל בהם ב’ פעמים זה אחרי זה. ומה שצריך לכוין הוא זה כי הנה ‘עין’ גימטריה ק”ל והוא בחי’ רבוע שם מ”ה כזה: יו”ד, יו”ד ה”א, יו”ד ה”א וא”ו, יוד ה”א וא”ו ה”א. ובעת שהוא מסתכל יכוין כי הכנף הוא סוד אהי”ה דמילוי ההין וכשתסיר ממנו הפשוט ישארו אותיות המילוי בגי’ ק”ל (כמספר ‘עין’ כנזכר). וכאשר יסתכל ב’ פעמים רצופות יהיו ב’ פעמים ק”ל (שהם ב’ פעמים עין), והם בגי’ ר”ס. וזהו סוד “וירא ה’ כי סר לראות” כי על ידי ס”ר הנז’ הוא הראות. ותכוין אל עשרה הויות פשטות של החו”ג שעולים בגי’ ס”ר.
ואח”כ תכוין אל שאר הכונות הנ”ל בדרוש זה אם תרצה. ואמר לנו מורינו ז”ל שעדיין לא היה בנו כח לכוין בהסתכלות ציציות דז”א רק בציצית יעקב כנ”ל; שיש ציצית לז”א, וציצית ליעקב. ויש לי ספק אם שמעתי ממנו שנכוין בציציות היוצאות לרחל. והראשון עיקר.
עד כאן הגיעו דרושי הציציות